"די תפסיקי לצחוק..." מישהו אמר והיא חייכה.
"למה את כל הזמן צוחקת?" מישהו אחר שאל. ולה לא היתה תשובה.
היא בעצמה לא ידעה. היא היתה עם אנשים, היה לה שם טוב והיה לה
מצחיק.
"תגידי יש רגעים שאת לא צוחקת?" אותו מישהו הוסיף, ברגע שראה
שהיא לא עונה. והיא שוב חייכה, וגם הוא חייך. היא לא הבינה,
היא אף פעם לא חשבה שהיא צוחקת הרבה אבל משום מה הם כן חשבו.
ואז שוב מישהו מלמל משהו שהצחיק אותה והיא שוב צחקה.
"את שוב צוחקת?"
"הוא הצחיק אותי" היא ענתה בחיוך.
"כל דבר מצחיק אותך."
"לא נכון" היא אמרה ושוב צחקה.
ואז היא הגיעה התחנה שלה והיא הייתה צריכה לרדת.
"ביי" היא אמרה בחיוך וירדה.

היא נכנסה הביתה, אמרה שלום לאמא, הביאה לה חיבוק.
יותר מאוחר היא נפגשה עם חברות באיזה בית קפה קטן באזור, הן
קבעו שמחר הן יצאו כי היום הן היו קצת עייפות. היא חזרה הביתה,
זפזפה קצת בטלויזיה וניסתה להירדם. אבל שוב המחשבות המעיקות על
החיים שלה היקשו עליה להירדם ושוב היא הרגישה לבד.
ושוב בכתה לעצמה.

כל דבר מצחיק אותך...
המשפט הזה הדהד בראשה כל הזמן הזה ורק היא ידעה את האמת.