האכזבה הכי גדולה היא מעצמך.
זה כואב. זה כל כך כואב
וזה אוכל אותך מבפנים, ביס ועוד ביס ועוד...
עד שאתה נשאר ריק, ריק מבפנים.
ריק ממחשבות,
ריק מתקוות,
ריק מחלומות.
אתה מתמלא ב"אם" אחד גדול
אם היה ככה, ואם רק לא הייתי עושה ככה..
אתה מתכווץ בתוך עצמך, תולש שערות
וצועק וצועק וצועק
אולי זה יעזור...

אחרי הכאב בא הכעס.
כעס על עצמך, על המערכת.
על אותם אנשים שאתה כל כך אוהב
והולכים להגשים את חלומך.
ואז באים ואומרים: "זה לא נורא, זה יעבור, זה רק עניין של
זמן"
אם הם רק היו יודעים...
האם אי פעם תשלים עם זה?
אתה כבר לא אותו בן-אדם,
משהו בך כבה, הניצוץ בעיניים.
אתה מרגיש כאילו סוף העולם הגיע.
איך זה יכול להיות?
זהו? אין יותר על מה לחלום?
זה כל מה שאי פעם רצית.

אז עוצם את העיניים ונשאב אל תוך העולם
שכל כך היית רוצה להיות חלק ממנו,
צופה מהצד בחברייך הטובים שחיים אותו יום יום.

ופתאום מגיע משב של תקווה,
וחיוך קטן מתגלה בקצוות השפתיים
"יהיה טוב" אתה אומר,
וכל כך רוצה להאמין..
אז דוחק הצידה את העצב המר
וחושב אולי בכל זאת,
הקוץ של היום
הוא הפרח של המחר.