צעדתי ומבטנו הצטלבו,
לא, לא אשב במקום בו יבשו המים עד תום
זה מעציב אותי.
אמשיך בדרכי, קרני השמש מסנוורות אותי
מבעד לצמרות העצים
למרות שאני נועלת מגיני קרינה
לזוג כדורי הבדולח בצבע הדבש.
המשכתי בדרכי, הוא בעקבותיי.
או שמא זו היא, אינני יודעת.
חמשת הוורדים העזובים שאספתי בדרכי,
דוקרים אותי קלות באצבעות כף ידי הימנית והלא מובנת.
מוצץ קטן בגוונים של חום שוכב לו בין גרגרי האדמה והעלים
היבשים חלקית.
קר לי מר לי תיכף נתחיל לשחק.
אינני יודעת עוד.
אלך לבקר את אהובתי,
אבל לא ברגע זה.
אתן לה את הוורדים העזובים
רק אחרי שאטפל בהם,
באהבה.
אז חזרתי מאילת, התחרפנתי כאן פתאום, כאילו זאת הפעם הראשונה
שלי כאן.
הייתי חייבת לצאת. הלכתי לשבת באיזה גן גדול, האנשים קוראים לו
גן הזיכרון
האמת היא שבאמת יש לו את הקסם הזה, מעלה זיכרונות. בעצם מחזיר
אותך לאותה נקודה
שקיימת עכשיו אבל בתוך מקום אחר מלפני שנים. כאילו כל הרגעים
קפואים ונושמים
רק בתוך גן הזיכרון. אודליה סיפרה לי שהיא חלמה שהיא מרחפת מעל
גן הזיכרון
למרות שהיא אף פעם לא נכנסה לשם. יש אנשים שלא אוהבים כל כך את
המקום הזה
אני חושבת שהם פוחדים.
אני אוהבת אותו אפילו בלילה.
תמיד יש את הנקודה הזאת, שכשעוברים בה, יש את הריח הזה של
השפיך באוויר.
ואחרי שהולכים ומתיישבים על הדשא, או על איזה ספסל
אז תמיד יבוא הענן של הריח של הגאנג'ה שיבוא מהכיוון של הבית
קברות
בית קברות של חיילים. בית קברות שלם במיוחד לחיילים.
תמיד תכננתי שמתי שהכלבה שלי תמות אני אקבור אותה בבית קברות
מיוחד לכלבים.
ואז ביום שבת בבוקר הלכתי לראות את הסרט ספרות זולה בדירה
הסמוכה (ושוב לא הצלחתי לראות את הסרט הזה עד הסוף)
ואז באו, קראו לי, אמרו לי שקרה לה משהו, לכלבה שלי, לילדה
שלי.
אז חשבתי, אולי נפל עליה איזה משהו, כי הבית מבולגן.
אז יצאתי, אמרו לי שהיא למטה באוטו עם אחי הקטן, שצריך לנסוע
איתה לוטרינר.
אז רצתי במדרגות, אני חושבת שעדיין לבשתי את הבגדים שלבשתי
ביום שישי בלילה,כשיצאתי, והיא ישבה על השטיח, מסתכלת עלי,
כאילו לא רוצה להיפרד
הם אף פעם לא אוהבים להישאר לבד, הכלבים
גם ככה תמיד יש להם הבעה עצובה על הפנים.
אז היא כמעט מתה לי בידיים
בסוף אחרי שנישקתי אותה ודיברתי אליה והיא בכלל לא זזה
זה היה לי מוזר
כי זה היה נראה כאילו.. הצורה שהיא שוכבת בה..
אז ממש לא היה לה נוח, אבל היא לא זזה, גם לא הסתכלה עלי, רק
בהתה באוויר
שכחתי לציין שפגעה בה מכונית, כחולה אני חושבת
הלכתי להשתין וכשחזרתי לשולחן הניתוחים.. לא ציפיתי שהיא תרגיש
בחסרוני
אבל היא כל כך שמחה שחזרתי, היא ניסתה לקום אלי בשארית כוחותיה
בקושי עם שתי הרגליים הקדמיות שלה
באתי אליה מהר. הרגעתי אותה.
אחרי כמה זמן שאני מחזיקה לה את מסכת החמצן
הגיעה מישהו לעזור לוטרינר
הוא אמר שיש לי חולצה יפה
ישר הבנתי שהמצב איתו אבוד
אבל לא חשבתי שהיא תמות. היא הרי אף פעם לא מתה לי
לא יכולתי לעמוד יותר על הרגליים
חשבתי שאם אני לא יוצאת משם אני מתמוטטת.
יצאתי משם, התחלתי לבכות
אחי וחברה שלו ישבו בחדר ההמתנה
וכשהם רואים אותי בוכה, ההבעה על הפנים שלהם שאלה אם זהו זה?
חנוקה מבכי אמרתי להם בעצבים שהכל בסדר
יצאתי החוצה לחנייה בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן
אחרי כמה דקות אחי יצא אלי ואמר שהיא מתה
קברנו אותה ביער
עכשיו רוצים להוריד את היער
בשביל שיהיה לאנשים איפה לנסוע עם המכוניות הכחולות שלהם. |