מימי היא סתם אישה, מאוד פשוטה. אחת מני רבים שעברו את תלאות
השואה, כמו רבים אחרים היא עברה את ילדותה, שאמורה להיות
מאושרת, בזוועות אינסופיות, כשהמות הניח את כף ידו על היקרים
לה ביותר.
אז מה אם היא חלתה בגיל חמש בטיפוס? לא היו עוד כאלה, אלו
שניצלו בנס?
ובכלל, העובדה שנקמתה בגרמנים הייתה ההחלטה לחיות את החיים
במלואם, לא מייחדת אותה, היו עוד ניצולים שהחליטו להקים חיים
חדשים אחרי האסון.
גם הפעילות החברתית שהיא הקימה בארץ, לא מעלה אותה בשום יתרון,
לדאוג לפעילויות ארצישראליות לשלוש מאות ילדים בשעות אחר
הצהריים, הן לא גבורה גדולה, במיוחד לא כשהאחראית היא רק בת
13.
כמובן שהמצב הכלכלי אז היה קשה נשוא, ולכן הויתור שלה על
הלימודים כדי לטפל באחיה הוא לא תמוה כלל.
ומה בקשר להתגייסות לצבא, למרות הדעות החמורות על נשים
שהתגייסו לצבא באותה התקופה? עוד נשים העזו חוץ ממנה, היא גם
לא הייתה היחידה שהתחתנה בצניעות, וגידלה ארבעה ילדים בכבוד.
מיותר בכלל לציין את העובדה שעד היום היא עובדת בעבודות קשות,
למרות הבעיות הבריאותיות הרבות שאיתן היא מתמודדת יום ביומו,
הכל, רק כדי לא להפוך לנטל על המשפחה, וכמוה חרוצות יש הרבה.
בנוסף היותה הפסיכולוגית של הישוב לא מוסיפה למעמדה במיוחד,
עצם היותה קשובה ורגועה, ונותנת עצות זהב, לא גורם לאנשים לרוץ
לזרועותיה כשהם בצרה.
ומי בכלל רוצה לכתוב עליה סיפור?