אני חושבת ש
את כמו שקיעה,
צובעת את השמיכה של השמש
בכתום וורוד ואדום,
מותירה אחרייך
כל כך הרבה מקום לא מנוצל,
ואת הרי יודעת
שאני מפחדת משטחים פתוחים.

אני רוצה לחשוב
שעדיין נשאר
טעם חזק של תה עם נענע,
שכבה של איפור מאתמול
וקצת ריח
של בשמים זולים.
ואולי גם מחשבות
יכולות להעלם.

אני רוצה להיות
הקוסם מארץ עוץ,
ולרצף לך שביל
באבנים צהובות,
כדי שתדעי את הדרך חזרה,
ואולי ללמוד איך
להריץ זיכרונות לאחור.

עכשיו,
אני חושבת ש
קצת
חסר משהו,
אבל די קשה לי
לזהות מה.

כנראה שהרעל מתחיל להשפיע.