כמו כל סיפורי האהבה הבנאליים, הכרתי אותה מאז ומתמיד. הכרתי
לא הכרתי למען האמת, היא הייתה בשכבה שלי בכל תקופת החטיבה
והתיכון, אבל רק אחרי חמש שנים של ישיבה משמאלה, ישיבה מימינה,
מאחוריה, מלפניה ומאלכסונה, נזכרתי להחליף איתה מילה. וזה לא
שלא רציתי, וזה לא שהיא לא ידעה איך לדבר, זה פשוט שלא יצא ולא
התבקש אולי לא היה נחוץ. לנוכחות שלה שמתי לב מאז ותמיד, אולי
מאחר ואי אפשר לפספס אחת כזאת. בשקט שלה היא סובבה עולמות.
שהיא חייכה החיוך שלה העיר ערים שבאותה שעה היה בהם לילה,
ושהייתה עצובה רציתי לגשת אליה ולשאול לאן החיוך נעלם, אבל
בתור בובה שיושבת משמאל ושותקת, לא ממש העזתי.
שהיא התחילה להעדר מבית ספר הבנתי שמשהו קרה. אף אחד לא דיבר
על זה ואחרי הכל לא למדתי איתה יותר משמונה שעות בשבוע, כך
שאלי לא הגיעו השמועות על בעייתה. אבל רק עיוור, או בן אדם חסר
כל אכפתיות יכול היה לא להבחין בהיעלמותה ואת האמת? אני חושב
שכמוני הם שמו לב למחסור בצחוק המתגלגל בשיעורי פיזיקה. ורציתי
לשאול, ברור שרציתי לשאול היכן היא, אבל לא יכולתי, זה לא שהפה
שלי לא נפתח והמילים לא יצאו זה שהמוח שלי לא נתן לי אישור
להוציא את אותה השאלה מפי. ושהיא הייתה מגיעה הייתה חיוורת
במיוחד, אבל הכל היה כרגיל, חוץ מהעובדה שהתחלנו להחליף כמה
משפטים במהלך שיעור. התקרבנו.
בהפסקות הייתה מסתכלת עלי , אני יכול להישבע שכל פעם שהסתכלתי
עליה הייתה מסיטה את המצב לכיוון השני, אך תמיד הסתכלה. תמיד
הייתי רואה אותה יושבת בין החברות שמנסות להאכיל אותה
בשוקולדים וממתקים.  ואחרי כל פעם שכבר הצלחתי לדבר איתה, כזה
יותר מארבע משפטים, הייתה נעלמת לשבוע.
והדאגה, או אולי החושך שנעשה בעקבות היעלמותו של החיוך ההוא,
גרם לי לחפש אחריה בכל יום מחדש. וגם ברחוב, שהלכתי הביתה
הסתכלתי מסביב לחפשה את הילדה מושלמת שלי. והדאגה שלי הפכה
אותי להיות מטורד שעות נוספות ולהתרגש וכל פעם שאמרה לי שלום
בבית ספר, פחדתי שהיא תשמע את קולן של פעמיות ליבי הנרגש.
והייתה גם תקופה טובה.
היא הגיעה לבית ספר, אפילו הביאה את כל הספרים, היא גם הצליחה
במבחן שאליו אני בגאווה רבה הסכמתי לעזור לה ללמוד שביקשה, וכך
גם דיברנו בטלפון כמעט בכל יום בשבוע. וגם נפגשנו. והתאהבתי.
פעם ראשונה בחיים שלי שהסכמתי להודות במילים הגדולות האלו,
הכבדות האלו, אהבה. כי בתור בן ובתור בן אדם שלא מחפש צרות
ובעיות, אף פעם לא ניסיתי לנתח יותר מדי את הרגשות. והיה לי
הכי טוב איתה בעולם. דיברנו על הכל , על הכל חוץ מזה. חוץ מזה
שהיא הייתה נעלמת לימים שלמים. והייתי מתקשר ושואל, והמילים
כבר היו יוצאות אבל היא הייתה משנה נושא במהירות. ופחדתי
ללחוץ, אז ויתרתי.
ועבור כמה שבועות התנשקנו. ישבנו על המיטה וחצי בחדר שלי,
ראינו סרט. ואז כמו מתוך חלום שהסתכלתי עליה היא הסתכלה אלי.
הפעם לא הסיטה מבט. התקרבנו והתנשקנו. ותוך כדי הטשטוש שקיבלתי
בעקבות ערפל האושר שהציף כל חלק בגופי היא לחשה שהיא ממהרת
וברחה. וכך מצאתי את עצמי יושב בבית ושובר את הראש, מה עשיתי
לא בסדר. והיא אף פעם לא הסכימה לאכול אצלי , וגם אם הייתי
מתעקש הייתה מסרבת בתוקפנות.
ובאחד הימים הלכתי עם אמא לבית חולים. לא לדאוג לא משהו קריטי
גרם לי למצוא את עצמי עומד ליד המעלית ומחפש מחלקת ריאות. זה
רק סבא שלי שהיה חולה מאוד ואושפז. וכך שהמעלית נפתחה, נדהמתי
לגלות את אהבת חיי בתוכה.
היא נתנה לי נשיקה וחייכה, אני רק הסתכלתי. ולבסוף מצאתי את
השאלה שחיפשתי בראש "מה את עושה?"
"אממ באתי לבקר את..." היא לא סימה את המשפט והשפילה מבטה בעוד
היא מרימה את הצמר גפן ספוג מדם שהחזיקה ביד.
וזה לא שהיינו אי פעם חברים באופן רשמי, אבל אני ידעתי שאני
אוהב אותה. היא אף פעם לא נתנה לי להתקרב אליה יותר מדי. סיפרה
לי הכל וגם הקשיבה, אך שפתאום מבטינו היו מצטלבים ושקט הגורר
אחריו רומנטיקה הסתרר, הייתה מוצאת תירוץ מפגר ובורחת. פעם אחת
אני זוכר שהיא צעקה לעברי "אני לא יכולה", וקצת נעלבתי. אבל
באותו היום שראיתי אותה בבית החולים, משהו השתנה בליבי. ובמקום
לכעוס על השקר הלבן שלה ליבי כמו שניפחו אותו במשאבה, התמלא
עוד יותר חיבה עזה. וכפי שהיא בוודאי העדיפה, שתקתי. מעולם לא
שאלתי שוב, לא רציתי שהיא תלך, ולא רציתי להפסיק להיות לידה.
זה היה יום רביעי אחרי הצהרים. קבעתי איתה בגינה ציבורית, אמצע
בין הבניינים בהם גרנו. היה יום יפה והשמש עוד לא שקעה. רציתי
שנלך לאכול גלידה, נחגוג איזה חג לא ידוע. ואז ששאלתי היא
הסכימה, התנאי שהיא לא אוכלת. אז צחקתי עליה שגלידה זה לא אוכל
והיא גם ככה רזה אז מותר לה לאכול. והיא התחילה לבכות.
ישבנו שם על ספסל וחיבקתי אותה הכי חזק בעולם. ישבנו שם
וניגבתי לה את הדמעות. הילדה בעלת החיוך הכי יפה בעולם בוכה.
רציתי להרוג את עצמי על שרציתי להזמין אותה לגלידה. החיוך אותו
ראיתי פעם חזר לפניה בשניות. הסתכלתי עליה כל כך מקרוב
והעיניים העמוקות נצצו. לחשתי לה "את יודעת שאני כאן." והיא
נישקה אותי. והפעם לא ברחה, נשבעתי לה שאם משהו יקרה לה לא
אוכל לעמוד בפני העובדה שלא נתנה לי לעזור.
כמו כל סיפורי האהבה הבנאליים הכרתי אותה מאז ותמיד, אך נזכרתי
להתאהב בה אחרי כמה שנים טובות. ושסוף סוף נזכרתי ידעתי שזה
לעולם לא יגמר, וכל פעם שמבית ספר נעלמה, האחרים יכלו להבחין
שנעלמתי יחד איתה.