את הדרכים במסע הזה שאצא אליו הכרתי מראש.
את כולן ידעתי עוד לפני שאפילו חשבתי אותי.

אני אשכים לקום בבוקר, עם קרני השמש הראשונות, שפוצעות את שמיי
המדבר הצחיח לשניים.
בצל ההרים האדומים, אלך על השביל הלבן המתפתל בין אבנים קטנות
וסלעים חדים.
הסלעים החדים יצביעו אל הכיוון ההפוך, האבנים הקטנות ינסו
לדרדר אותי אחורה, ההרים ינסו לחסום בפניי את השביל, אך אני לא
אתן להם להשיב אותנו מדרכיי הידועות.

אמשיך ללכת בשביל, והוא יתפתל וישנה גווניו, ולקראת הצהריים,
תצבע השמש המדברית החמה את כל שאריות הלבן שתחת רגליי, בזהב.
כל הגרגירים ינצצו כמו שברי זכוכית קטנטנים, כולם עוקצים
ודוקרים, והם יסנוורו אותי ולא יתנו לי לראות לאן אלך.
הם יצרבו בעיניי אותיות וקווים של אש, ואני רק אעצום אותנו
ואמשיך ללכת על השביל הקבוע.
אדע אותו גם בעיניים עצומות.

כשאפקח את עיניי ואשלוף את עצמי מתוך האפילה שהשריתי עליי,
אגלה, שגם מחוץ לגופי, ירדה החשיכה.
העייפות מן ההליכה העיוורת תתן לפתע את סימניה, ואני לא אודה
בזה לעולם, אך אדע שאיני מכירה את דרכיי בעלטה הבודדת הזו.

בלילה, אפרוש את עצמי על מצע בהיר של חול רך, אתכסה בשמיכת
השמיים הכהה, ורגע לפני שארדם, יצביעו לי כל הכוכבים אל דרך
חדשה שלא הכרתי את תחילתה, וגם לא את סופה.
באותו הרגע נשוב אל כל כוחותיי, ואני אשכח את כל המפות
והמצפנים יודעי הדבר, אלו שהחבאתי בתיק, את כל פירורי העוגיות
שהשארתי בדרכים שמאחוריי, רק ליתר ביטחון, את הבטחותיי החוזרות
ונשנות, שלא אאבד בדרכים לא ידועות, שהבטחתי לעצמי יותר מאשר
הבטחתי לכם, ואצא אל המסע ששייך רק לי.

וכשהמסלול האחרון הזה יסתיים, אחכים סוף כל סוף ואדע, שכל
השבילים שלי מובילים אותי אליך.

מחר, נתעורר משנתנו בעזרת קרני שמש הבוקר המאוחרת של תל אביב,
אשר יפציעו דרך חלונך, ונבחין בשבילים האדומים שיצרו שיפולי
הסדין על גופי הלבן.

ואז תצא אתה למסע משל עצמך.