הוא צועק. אני שומעת את הצעקות בבהירות, כל מילה היא חץ נפרד
ומורעל הפוגע במטרתו בדיוק פנומנלי, תוצאה של היכרות קרובה
מדי, אישית מדי, ממשוכת מדי, עם האדם שסופג את כל הפגיעות
לקרבו. שני הקולות עולים לגובה, מטפסים בסולם הצלילים, ההתקפות
שלו, המענה שלה, הניסיון שלה להשיב מלחמה, ההתקפות שלו שהופכות
כוחניות יותר. אני חושבת על נהימות של כלבים מטורפים, מוכי
כלבת. אני חושבת על קצף לבן מעורבב בדם, על ניבים מבליחים מתוך
לועות שחורים, על עיניים מזוגגות בטירוף. ועל יללות דקות,
קורעות לב, של כאב.

אני עוצמת עיניים.

החלל נע סביבי. רוח קרירה מתחילה לנשוב, מסיטה בעדינות קווצות
שער פרועות מפניי. תחת כפות רגליי היחפות אני מרגישה בעשב גבוה
ורך, ים של ירוק טרי, צעיר. חולצתי מתבדרת ברוח, והשמים מעל הם
תכולים, ועננים צמריריים, טהורים בלובנם שטים בהם. כיבסה, אני
חושבת, אחרי התבוננות מרוכזת באחד מהם. או שזה בעצם צב? אני
מחייכת בתום של ילדה קטנה. הצוק עליו אני עומדת נראה כמזנק
לפנים מתוך הנוף המקיף אותו, שיבולים גבוהות המגיעות עד
המותניים נעות ברוח כגלים הנעלמים לתוך האינסוף. עולם רענן
וראשוני מסביבי, עטוף בצלילים של שקט המשתרג לתוך ציוץ אקראי
של ציפורים חולפות. ואני האדם היחיד, החווה שלפני אדם, נקודה
הכי גבוהה, הכי זקופה בנוף. ואני משפילה את מבטי מתכול השמים,
מטה, מטה לעבר הנקודה ממנה הצוק בנה את עצמי, ורואה כחול כהה
של ים, כחול אינסופי ודומם של זכוכית רכה, מתנוצצת בקרני השמש,
זוהרת בחמימותה, וריאותיי מתמלאות באוויר קריר, מלוח ואיכשהו
גם מתוק בו בזמן, ואני פורשת את ידיי לצדדים והרוח עוטפת אותי
וסוחפת אותי אתה, משחררת אותי, ואני צועדת לפנים,
ואני צוחקת.
ואני עפה.
לתוך הכחול, לתוך הקריר, לתוך המקבל.
אני מאושרת.


הכוס מתנפצת ברעש אל הרצפה. עיני נפקחות בבת אחת, רסיסים של
קרמיקה ננעצים במוחי. הקירות מתנפלים עלי, חונקים אותי כשוטרים
הנחושים לפזר הפגנה מסוכנת. רעש של סירים מתדרדרים מלווה את
המשך המעמד, כתופים של תזמורת צבאית לא מתואמת.
"מטומטמת רשלנית!"

אני מתכווצת.
קר לי.
מחשבה מגוחכת מפלחת פתאום את תודעתי.

אני רוצה הביתה.