היום בבוקר קמתי מהמיטה. השעה הייתה מוקדמת ותוך ניסיונות
כושלים להבין מה גרם לי להתעורר כל כך מוקדם, עוד כשהשמש בדרכה
לאמצע השמיים, נעמדתי מול המראה.
השיער שלי התפזר לאורך כל הגב שלי ושתי הכתפיים העייפות. כבר
כמה חודשים טובים לא סירקתי אותו והזכרתי לעצמי צועניה.
העיניים קטנות ומכווצות, מנסות במאמץ רב להסתתר מאור היום.
השפתיים שלי היו יבשות וסדוקות, גם קצת חיוורות.
הסתובבתי אחורה, לקבל תמונות מצב של היום מהחלון שלי, ובעודי
בוהה לתוך החלל הריק שנקרא בימינו "עולם" ראיתי תלתלים חומים
על הכרית שלי. לתלתלים המושלמים התחבר פרצוף לא פחות מדהים, עם
עיניים סגורות כל מה שיכולתי לראות היו קצת נמשים על האף הסולד
ושפתיים אדומות.
לא זכרתי שום דבר מהלילה שלפני.
התקרבתי ליצור האנושי הלא מזוהה ששכב במיטה שלי וסירקתי את
התלתלים אחרוה עם היד שלי. הוא פתח את העיניים והסתכל עלי
באותו מבט שהיה לי כשראיתי את עצמי במראה.
מבט חוקר ולא מבין. הוא, בניגוד אלי, הסתכל בראש ובראשונה לתוך
העיניים שלי. אחרי חקירה ארוכה ולא יעילה הוא שאל
"איפה אני?"
התיישבתי ליד הילד האבוד והתחלתי להסביר את כל מה שידעתי
"בבית שלי. קוראים לי רוני. אתה זוכר משהו מאתמול?"
הוא התיישב בתוך המיטה, שיפשף את העיניים שעכשיו גיליתי את
יופיין ופלט את כל מה שהוא ידע. ידע שלא עזר לשנינו, בהתחשב
בזה שלשנינו היה את אותו סיפור.
נפגשנו עם חברים, שתינו, קמנו ביחד.
הזמנתי את הזר לכוס קפה ידידותית והוא קיבל את ההזמנה ברצון
רב. ישבנו אחד מול השניה בשולחן שבמטבח ושתינו את הקפה
בשתיקה.
הזר קם ממקומו אחרי לגימה קצרה אחרונה ואמר
"תודה. דרך אגב, אני טל."
חייכתי חצי חיוך לאישור. טל הסתכל קצת סביבו ואז התקדם לקראת
הטלפון שהיה מונח בסלון. הוא הזמין מונית ותוך עשר דקות היה
מחוץ לבית. הוא ניפנף לי לשלום מחוץ לחלון.
עקבתי אחרי המונית הדוהרת עד שלא יכולתי לראות אותה יותר. אז
שוב הסתכלתי לתוך החלל הריק, העולם, וחשבתי על טל.
מה קרה אתמול בלילה?
אחרי מקלחת חמה חזרתי לישון במיטה, הרחתי את טל בכרית שלי ולא
יכולתי להפסיק לחשוב על התלתלים המושלמים שלו.
נרדמתי.
השינה השלווה שלי הופרעה על-ידי צלצול צורם באוזניים, מה שנקרא
בימינו הטכנולויגה המתקדמת של הפלאפונים. יצירה של באך הציפה
לי את האוזניים ועניתי מיד.
"הלו?" הקול שלי היה צרוד ומחוספס.
"שלום לך יקירתי, מה שלומך?" זה היה עומר, החבר שלי.
"בסדר, אני יכולה לחזור לישון?"
"מה לישון? מתוקה, 4 אחר הצהריים עכשיו! יאללה, לקום!"
"עומר, בבקשה, אני עייפה נורא.."
"שטויות, אני גם ככה בכניסה לבניין. יאללה ביי, אני עולה."
תוך כמה דקות הדלת נפתחה. לעומר יש מפתח עוד מלפני חודש,
כשחגגנו שנתיים ביחד.
עומר, חבר... טל?
המוח שלי מיד הפך למערבולת פרעית.
עומר נכנס לחדר והתיישב על הכיסא הישן ליד המיטה. הוא נתן לי
נשיקה קטנה על המצח והתחיל.
"מה שלומך רוני?"
"אני... אממם.. אני בסדר."
בשביל להמנע מהמשך השיחה קמתי מהמיטה ונכנסתי לשירותים להתקלח.
כשיצאתי עם המגבת עלי ראיתי את עומר יושב ליד השולחן במטבח
קורא את העיתון שהוא הכניס איתו בדרכו לתוך הדירה.
יצאתי מנקודת הנחה שיש לי עוד בערך רבע שעה להתארגן, כי עומר
מסוג האנשים שקוראים כמעט את כל העיתון. בעודי מהאנשים
שמסתפקים בכותרות ומשלימים את השאר במבזק חדשות ברדיו.
כשיצאתי, כבר לבושה ומסודרת, עומר פנה אלי
"נו, אז הולכים?"
"הולכים? לאן?"
"יא מעופפת, קבענו אתמול שנלך ביחד לסופר."
"אהה, כן, פשוט שכחתי לרגע, אז.."
"צפוי ששכחת. את היית שפוכה אתמול משהו לא נורמלי."
"מה?"
עומר הסביר סוף סוף סיפור קצת יותר מובן ממה שאני או טל יכולנו
לספר. אתמול בערב הלכנו לבית של חבר של עומר מהעבודה. עומר
סיפר שברגע שנכנסנו כבר ראינו שכולם שם מקפיצים טקילות כאילו
אין מחר.
הצטרפנו עליהם ותוך זמן קצר אני הייתי כוכבת הערב בתחרות
הקפצות עם אחד- "כזה עם תלתלים, לא יודע מי הוא. חבר של מישהו
שגם עובד איתי." פתאום התחבר לי חצי ערב. אבל את החצי השני עוד
לא הצלחתי להבין.
איך טל חזר איתי הביתה? איך עומר לא ראה את זה?