אנחנו מזדיינים. אני לא רואה את הפנים שלה. רק את העורף ואת
הגב. אני מאחורה ואנחנו מזדיינים כמו כלבים, כמו כלבים
מיוחמים, כמו כלבים מיוחמים שנדבקו אחד לשני.
ברקע יש מוזיקת גראנג' שאני לא מצליח לזהות, הסולן צורח
באנגלית והגיטרות מייללות. הוא נשמע קצת כמו קורט קוביין, אבל
בעצם כל סולן של להקת גראנג' מנסה להישמע קצת כמו קורט
קוביין.
אנחנו מגבירים את הקצב, אני שומע אותה גונחת, הלחיים שלה
מתנגשות בי פעם אחר פעם, יוצרות צליל, צליל של בשר וזיעה
שמתנגשים, יוצרים רטט ומעבירים גלי חום בתוך הגוף. הקצב מזכיר
תופים. תופים אפריקאים בקצב מסורתי אחיד וחד שמתגבר יותר ויותר
ככל שהמתופף נכנס לאקסטזה.
אני כמעט ולא מצליח לראות דבר, רק את האגן שלי וקצת תאורה
עמומה על הגב המקומר שלה, שביל של אור שעובר דרך עמוד השדרה
שלה ונשפך לצלעות.
היא מכתיבה את הקצב ועכשיו היא מגבירה אותו, כמו מתכונן לסופה
אני נאחז באגנה, יודע שמכן אין דרך חזרה. ואקסטזת המתופף
האפריקאי כמו שד דבוק בה, ממלמלת מילים לא ברורות, נשיפות
קצרות, עיניים עצומות בחוזקה, אגרופים קמוצים בחוזקה בסדין
הסטן החלק. הקצב יצא משליטה, אלתורי תיפוף בלי קצב הגיוני, רק
עוצמה, רק מכה חזקה ומכה חזקה עוד יותר. השיער הארוך שלה נדבק
לזיעה שעל הכתף, היא צועקת צלילים חלושים, נושכת שפה, לא להעיר
אף אחד. ואני אוחז בה מרגיש איך לאט לאט היא נמסה בתוך כפות
ידיי.