[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חמוטל ילין
/
7 דקות בגן עדן

"אז מאיפה אתה?" אני שואלת, בלאות בלתי מוסברת בהתחשב בעובדה
שהוא הראשון.

אני שומעת את התשובה שלו ובאיזשהו מקום גם מבינה אותה, אבל
איכשהו לא מקשרת בין הצלילים שאני שומעת לבין השפתיים הזזות.
משום מה המחשבות שלי בורחות לכיתה ו', לערב הכיתה בבית של
לימור.

אני ותומר על קצה המיטה של ההורים של לימור; טרקטור יכול לעבור
בינינו. אני לא מעזה להסתכל עליו, כך שאין לי מושג אם הוא
מסתכל עלי, אבל אני רוצה להאמין שגם הוא מתבייש, שזו לא רק
אני, כזאת ילדה קטנה שלא יודעת איך להתנהג.

"הם יבואו לבדוק, את יודעת," הוא אומר אחרי כמה זמן. הפה שלי
יבש לגמרי. "זה מה שהם עשו במסיבה של דודו."

אני מהנהנת במהירות. אני זוכרת מה הם אמרו. הם אמרו שליטל היתה
בלי חולצה, למרות שהיה ברור לכולם שזה שקר, וליטל בכתה כשהיא
שמעה ונשבעה שזה לא נכון, ובשיעור חברה שבוע אחר כך שמעתי בפעם
הראשונה את המושג "הלבנת פני חבר ברבים."

"אז מה את רוצה לעשות?" הוא שואל וזה הרגע שבו אני קולטת שככה
זה כנראה יהיה תמיד. אני לעולם לא אוכל להגיד בקול רם מה אני
רוצה, בעיקר לא למישהו שאני מחבבת.

והאמת היא שנדמה לי שאני כן רוצה שיהיה משהו. לא יודעת בדיוק
מה. לא סוג הדברים ששמעתי דיבורים עליהם. המחשבה עלי אי פעם
עושה דברים כאלה רחוקה ממני בערך כמו המחשבה שאצנח ממטוס
(למרות שאת שניהם עשיתי בסופו של דבר, והרבה יותר מוקדם
מששיערתי לעצמי), אבל איזשהו סוג של מגע; איזשהו איתות של
חיבה. והבטן שלי מתהפכת מהשילוב המחשמל של פחד ומה שמאוחר יותר
אלמד לזהות כתשוקה.

אני מושכת בכתפיים. משאירה לו להחליט. אמא שלי תמיד אומרת שאני
נגררת אחרי אחרים, עושה מה שהם רוצים ולא מה שאני רוצה. אבל זה
לא כאילו שאני מתכחשת לרצונות האמיתיים שלי. רוב הזמן אני פשוט
לא יודעת מה אני רוצה בכלל, אז מה זה משנה?

תומר מתקרב אלי קצת. ברווח בינינו עדיין יכול להיכנס ילד לא
רזה במיוחד. ובכל זאת אני מרגישה כאילו כל הרטיבות שנעלמה לי
מהפה עברה לה באורח פלא לכפות הידיים שלי. אני מנסה לנגב אותן
בכיסוי המיטה, אבל בלי שתומר ישים לב.

פתאום אני חושבת שאני בעצם לא יודעת עליו כלום. בניגוד לרוב
הילדים האחרים בכיתה, שלומדים איתי כבר מכיתה א' (נמרוד וטלי
אפילו מהגן) את תומר אני בקושי מכירה. הוא הגיע לכיתה שלנו רק
בתחילת השנה ופתאום מה שהכי מטריד אותי בעולם זה שאני לא יודעת
אם יש לו אחים ואחיות וכמה. וזה מה שממשיך להעסיק אותי כשתומר
מתכופף לנשק אותי.

מגע השפתיים שלו בכלל לא כמו שדמיינתי. רכיכתי כזה, כמו הצדפות
שאכלתי בטיול הבת מצווה שלי לאירופה. אבל אני לא נרתעת וזה
כנראה מעודד אותו, כי הוא מתנתק ממני לרגע ואז עובר לשבת עוד
יותר קרוב ומתכופף אלי שוב.

הפעם אני מרגישה את כל הגוף שלו נלחץ אל שלי, לוחץ את שלי
לכיוון המיטה. זה לא מרגיש בסדר. אני רוצה לקום, אבל אין לי
שליטה על הגוף שלי. אני שם ולא שם באותה מידה. כאילו הגוף שלי
התרוקן כליל ופינה מקום לתומר והלשון התובענית שלו, והידיים
שלו, שאני פתאום מרגישה על העור שלי, מתחת לחולצה.

רק עכשיו אני פתאום נזכרת שאמורים לעצום עיניים כשמתנשקים,
למרות שלא ממש ברור לי למה. וכך קורה שאני לא מבחינה בדלת
שנפתחת מבלי להשמיע שום קול ובפנים של חצי מילדי הכיתה שלי
מציצים בנו.

אני פוקחת את העיניים רק כשאני מרגישה את תומר מתרחק. הוא קם
ויוצא מהחדר ואני מהוססת, מבולבלת, מיוסרת אחריו. אנחנו חוזרים
למסיבה. פתאום נדמה לי שכולם מסתכלים עלי, ואני יודעת שזה לא
רק בדמיון שלי.

תומר מתיישב ליד עידו, החבר הכי טוב שלו בכיתה. הם צוחקים
ונותנים 'כיף' אחד לשני ומסתכלים ישר עלי. אני משפילה מבט
במבוכה. אני שומעת את תומר אומר, "אמרתי לך שהיא לא תעשה
בעיות." אני מרימה את העיניים ונתקלת במבט המוכיח של יפעת,
אותה יפעת שתמיד מתלוננת שאנחנו מתנהגים כמו תינוקות פחדנים
ולא כמו ילדים שאוטוטו עולים לחטיבה.

רק בתיכון, כשדיברנו על זה, גיליתי שרוב הילדים שנשלחו ל-'7
דקות בגן עדן' סתם ישבו ודיברו, או שישבו ושתקו, ולא הצלחתי
להבין למה דווקא אצלי זה היה אחרת.

השפתיים מולי ממשיכות לזוז. היי טק. טיול תרמילים לדרום
אמריקה. אוהב כלבים. את הטקסט שלי אני יורה באוטומט, כמו שורות
בהצגה.

הסדרן מצלצל בפעמון. "7 הדקות נגמרו," הוא אומר לתוך המיקרופון
בעליצות מעצבנת במיוחד. "בנות, תעברו כיסא אחד ימינה."

אני קמה מהכיסא ופונה ימינה, כרגיל ממלאת הוראות. אבל אני לא
מתיישבת. אני מביטה סביבי כאילו נחתתי כאן בזה הרגע מכוכב
אחר.

"שבי, אנחנו רוצים להתחיל את הסיבוב השני," הסדרן אומר, אבל
אני נשארת עומדת.

"נו, אולי תשבי כבר?" אני שומעת קול נשי חסר סבלנות משמאלי.

אני מעבירה את מבטי מהבחורה שהעירה לי לבחור שמולי וממנו לסדרן
ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת.

"הי, לאן את הולכת?" הסדרן קורא אחרי. "יש לך עוד 9 דייטים."

"לא תודה," אני שומעת את עצמי אומרת.

בדרכי לדלת אני עוד מספיקה לשמוע את הסדרן מסנן לברמן איך אפשר
לסמוך על זה שבכל פעם תהיה איזו ילדה קטנה אחת שלא יודעת מה
היא רוצה. אבל לא אכפת לי, כי אני יודעת שהוא טועה. אני כבר לא
ילדה קטנה, ואני כן יודעת מה אני רוצה, או לפחות אני סוף סוף
יודעת מה אני לא רוצה, וזה אולי בעצם אפילו יותר חשוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא רוצה לראות
את שרירי הבטן
שלך - יש לי כבר
חבר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/2/05 0:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חמוטל ילין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה