אחרי הרבה זמן היה לי מבחן בגיאוגרפיה, ואני בכלל לא הייתי
מוכנה. אז אחרי שאמא נתנה לי נשיקת לילה טוב וכיבתה את האור,
ספרתי עד שלושים והדלקתי אותו שוב. לספור עד עשר היה מספיק אבל
לא בטוח, עשרים גם לא היה בטוח לגמרי, אבל שלושים בהחלט עבד.
אחרי שהדלקתי את האור הוצאתי את הספר ואת המחברת והתחלתי
ללמוד. עברו בערך שעתיים ושקעתי בלימודים, ואז כבר שמעתי את
אמא ואבא מכבים את הטלוויזיה בסלון והולכים גם הם לישון.
"תודה לאל" מלמלתי לעצמי, כי הייתי ממש צמאה ולא רציתי שאמא
תשים אליי לב אחרי שכבר הלכתי לישון, שלא תבדוק אותי יותר
מאוחר. עברתי על קצות האצבעות ליד החדר של אבא ואמא, ואז
למטבח. המטבח היה חשוך לגמרי, ולא ראיתי כלום, אז הסתכנתי בזה
שייתפסו אותי והדלקתי את האור. ברגע הראשון האור היה לי חזק
מדיי ועצמתי את העיניים, ואז פתחתי אותן, מפחד שהאור בכל זאת
העיר את אבא ואת אמא. אבל הוא לא העיר אותם. והדוד קצנלסון
שעמד מולי לא נראה לי שהיה ישן, או בכלל חי.
"הדוד קצנלסון?"
"או! היי חמודה! מה שלומך?"
"הכל טוב" התפתתי לשאול אותו איך החיים.
"ואיך אצלך?"
"בסדר גמור, הייתי צמא קצת אז יירדתי לשתות כוס מים, אני מקווה
שלא הערתי אותך חומד?"
"לא לא זה בסדר, יש לי מבחן בגיאוגרפיה מחר, אז נשארתי ערה
להתכונן"
"אל תדאגי, אני לא אהיה זה שייספר להורים" אמר בחיוך והוסיף
קריצה. האמת שאם יש מישהו שלא חשדתי בו שייגלה להורים שלי על
משהו שעשיתי היה זה הדוד קצנלסון.
"הדוד קצנלסון?"
"כן מתוקה"
"ירדת לשתות כוס מים?"
"כן, את מבינה, אין לנו שתייה למעלה, ואני מת לכוס מים כבר
מינואר"
"למעלה?"
"כן, בעליית הגג, אני שם, וגם כל השאר, אני בטוח שאת לא מכירה
את כל הזקנים שאיתי שמה, אולי איזה אחד או שניים הספיקו לראות
אותך לפני שעלו"
"יש שם עוד אנשים?"
"בטח, יש לכם אחלה עליית גג, כמו שמתים אוהבים, מעופשת, עם
קורי עכביש פה ושם" ולא היה לי מושג אם זה נאמר ברצינות, או
בציניות ביקורתית.
"וטוב לך שם?"
"בטח! את צריכה לבוא לביקור מדיי פעם, בכל זאת רק כמה מדרגות"
"ואמא ואבא..."
"גם הם באים לפעמים לבקר"
"אני יכולה לבוא לבקר עכשיו?" אם אבא ואמא לא נתנו לי לבוא
להלוויה, או לשבעה, אז הסיכויים שייתנו לי לבקר עכשיו היו
קלושים.
"ממ... אני לא חושב שצריכה להיות עם זה בעיה"
ממש שמחתי, ורק לא ידעתי אם אני צריכה להחליף את הפיג'מה, כי
הרי בכל שלושת הפעמים שהלכנו לבקר את הדוד קצנלסון הייתי צריכה
להתלבש חגיגי, אבל אף פעם לא ביקרנו אותו בעליית הגג שלנו.
מסתבר שלא הייתי צריכה, כי הדוד קצנלסון ישר לקח את ידי ועלינו
לעליית הגג.
בהתאם למצופה, עליית הגג הייתה מעופשת, מלאה אבק וקורי עכביש
ואנשים שמתו.
הם דווקא היו ממש נחמדים.
"את מבינה" הם אמרו לי "לא לעיתים קרובות מגיעים מלמטה" ישבנו
ודיברנו והם סיפרו לי איך היו הדברים בזמנם. כשהגיע כבר הבוקר
ירדתי בזהירות למטה לפני שאמא תתעורר.
במבחן בגיאוגרפיה נכשלתי, אבל עכשיו יכולתי לבקר את הדוד
קצנלסון מתי שרציתי. ובאמת כל כמה ימים הייתי עולה לבקר.
