[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר רוזן
/
הדוד קצנלסון וכל השאר

אני לא ילדה מפגרת, וגם לפני שנה לא הייתי טיפשה במיוחד, אפילו
שבסך הכל הייתי ילדה בת 11, ובכל זאת כשהדוד קצנלסון מת,
ושאלתי את אמא לאן הוא יגיע, היא ענתה לי את התשובה הרגילה
שנותנים לילדים קטנים ומפגרים.
זה היה בערך לפני שנה, כשהדוד קצנלסון מת. לא כל כך הכרתי
אותו, ראיתי אותו רק איזה שלוש פעמים בסך הכול, אבל אחרי שהוא
מת אמא ואבא הלכו להלוויה, וגם לשבעה כמה פעמים, למרות שלא
הכירו אותו כל כך הרבה. כשהוא מת בבית החולים אז התקשרו לאמא,
ואז היא נכנסה לחדר שלי ואמרה לי שהדוד שלי קצנלסון נפטר
עכשיו, ואז שאלתי את השאלה המטומטמת הזאת "ולאן הוא יגיע
עכשיו?"
האמת היא שלא התכוונתי לגן עדן וגיהנום וכל הדברים האלה, סתם
עניין אותי איפה ייקברו אותו ואם הוא ייקבר בארון או סתם
באדמה, כי זה ממש מפחיד אותי שאם אני אמות, אבל לא ממש אמות,
אני אוכל להרגיש ולראות ולשמוע, אבל לא לזוז, ואף אחד לא יידע
שאני לא באמת מתה, אז הייתי רוצה שישימו אותי איפשהו, אבל לא
באדמה. אפילו ארון שזה ממש מפחיד מתקבל על הדעת. רק לא האדמה,
זה באמת מפחיד אותי. כל התולעים והכל, ושאנשים ידרכו עליי, לא
נראה לי כל כך כל זה.
"למעלה" אמא ענתה. כמו לילדה מפגרת. ואני הייתי אמורה להאמין
שהדוד קצנלסון שלי, שראיתי בסך הכל שלוש פעמים בחיים שלי, ושלו
כמובן, נמצא עכשיו בגן עדן. או איפשהו באיזה מסיבה על העננים.


הדוד קצנלסון מת אבל לאף אחד זה לא הכי שיבש את מהלך החיים,
לפחות לא מישהו שאני היכרתי. אני המשכתי ללכת לבית הספר כאילו
כלום, וגם אבא ואמא המשיכו ללכת לעבודה. והדוד קצנלסון לא
המשיך כמובן במה שעשה קודם, אבל מה שהוא עשה עכשיו לא הפריע
לאף אחד זה בטוח.



אחרי הרבה זמן היה לי מבחן בגיאוגרפיה, ואני בכלל לא הייתי
מוכנה. אז אחרי שאמא נתנה לי נשיקת לילה טוב וכיבתה את האור,
ספרתי עד שלושים והדלקתי אותו שוב. לספור עד עשר היה מספיק אבל
לא בטוח, עשרים גם לא היה בטוח לגמרי, אבל שלושים בהחלט עבד.
אחרי שהדלקתי את האור הוצאתי את הספר ואת המחברת והתחלתי
ללמוד. עברו בערך שעתיים ושקעתי בלימודים, ואז כבר שמעתי את
אמא ואבא מכבים את הטלוויזיה בסלון והולכים גם הם לישון.
"תודה לאל" מלמלתי לעצמי, כי הייתי ממש צמאה ולא רציתי שאמא
תשים אליי לב אחרי שכבר הלכתי לישון, שלא תבדוק אותי יותר
מאוחר. עברתי על קצות האצבעות ליד החדר של אבא ואמא, ואז
למטבח. המטבח היה חשוך לגמרי, ולא ראיתי כלום, אז הסתכנתי בזה
שייתפסו אותי והדלקתי את האור. ברגע הראשון האור היה לי חזק
מדיי ועצמתי את העיניים, ואז פתחתי אותן, מפחד שהאור בכל זאת
העיר את אבא ואת אמא. אבל הוא לא העיר אותם. והדוד קצנלסון
שעמד מולי לא נראה לי שהיה ישן, או בכלל חי.
"הדוד קצנלסון?"
"או! היי חמודה! מה שלומך?"
"הכל טוב" התפתתי לשאול אותו איך החיים.
"ואיך אצלך?"
"בסדר גמור, הייתי צמא קצת אז יירדתי לשתות כוס מים, אני מקווה
שלא הערתי אותך חומד?"
"לא לא זה בסדר, יש לי מבחן בגיאוגרפיה מחר, אז נשארתי ערה
להתכונן"
"אל תדאגי, אני לא אהיה זה שייספר להורים" אמר בחיוך והוסיף
קריצה. האמת שאם יש מישהו שלא חשדתי בו שייגלה להורים שלי על
משהו שעשיתי היה זה הדוד קצנלסון.
"הדוד קצנלסון?"
"כן מתוקה"
"ירדת לשתות כוס מים?"
"כן, את מבינה, אין לנו שתייה למעלה, ואני מת לכוס מים כבר
מינואר"
"למעלה?"
"כן, בעליית הגג, אני שם, וגם כל השאר, אני בטוח שאת לא מכירה
את כל הזקנים שאיתי שמה, אולי איזה אחד או שניים הספיקו לראות
אותך לפני שעלו"
"יש שם עוד אנשים?"
"בטח, יש לכם אחלה עליית גג, כמו שמתים אוהבים, מעופשת, עם
קורי עכביש פה ושם" ולא היה לי מושג אם זה נאמר ברצינות, או
בציניות ביקורתית.
"וטוב לך שם?"
"בטח! את צריכה לבוא לביקור מדיי פעם, בכל זאת רק כמה מדרגות"
"ואמא ואבא..."
"גם הם באים לפעמים לבקר"
"אני יכולה לבוא לבקר עכשיו?" אם אבא ואמא לא נתנו לי לבוא
להלוויה, או לשבעה, אז הסיכויים שייתנו לי לבקר עכשיו היו
קלושים.
"ממ... אני לא חושב שצריכה להיות עם זה בעיה"
ממש שמחתי, ורק לא ידעתי אם אני צריכה להחליף את הפיג'מה, כי
הרי בכל שלושת הפעמים שהלכנו לבקר את הדוד קצנלסון הייתי צריכה
להתלבש חגיגי, אבל אף פעם לא ביקרנו אותו בעליית הגג שלנו.
מסתבר שלא הייתי צריכה, כי הדוד קצנלסון ישר לקח את ידי ועלינו
לעליית הגג.
בהתאם למצופה, עליית הגג הייתה מעופשת, מלאה אבק וקורי עכביש
ואנשים שמתו.
הם דווקא היו ממש נחמדים.
"את מבינה" הם אמרו לי "לא לעיתים קרובות מגיעים מלמטה" ישבנו
ודיברנו והם סיפרו לי איך היו הדברים בזמנם. כשהגיע כבר הבוקר
ירדתי בזהירות למטה לפני שאמא תתעורר.
במבחן בגיאוגרפיה נכשלתי, אבל עכשיו יכולתי לבקר את הדוד
קצנלסון מתי שרציתי. ובאמת כל כמה ימים הייתי עולה לבקר.



היום ישבתי בחדר וקראתי איזה ספר, ואז אמא נכנסה פתאום, קצת
עצובה, ואמרה לי שהדודה פטוניה נפטרה.
"לאן היא הלכה?" שאלתי, בתקווה לקבל את אותה התשובה הישירה כמו
לפני שנה.
"למטה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים שפשוט
לא מבינים שאם
העולם מושתן זה
לא משפיע על
הצהוב שבשמש


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/2/05 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר רוזן

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה