ישבנו בסלון והסתכלנו זה על זו בשלב מסויים נמאס לי אז התחלתי
לכתוב בדפדפת שלי אחרי כמה רגעים נוספים כבר מילאתי רבע עמוד
היא הסתכלה עלי בעיון ושאלה "על מה אתה כותב הפעם?" "עלינו"
עניתי "מה הכוונה, עלינו?" היא הקשתה "מה כבר יש לכתוב
עלינו?", "על הכלום בינינו, על זה שכלום לא קורה אף פעם"
החלטתי לשים את הקלפים על השולחן הפעם " על זה שאנחנו עושים את
אותו דבר כל הזמן, לא מגוונים, לא זזים מאמצע הכביש" והמשכתי
לכתוב, "אז מה יש לכתוב על זה?" היא נורא עקשנית לפעמים אבל
אני חושב שהפעם סתם משעמם לה כי אין שום דבר אחר לעשות, "יש
הרבה דברים לכתוב על כלום, לפעמים אפשר גם להמציא כלום, למען
האמת להמציא כלום מכלום זה קשה נורא לפעמים" החלטתי שגם לי קצת
משעמם וכשאני הכי כיף זה להתפלסף, "רגע, אתה אומר שאתה כותב
עכשיו על משהו שקיים אבל בכל זאת אתה ממציא אותו?" נזכרתי למה
אני אוהב אותה, "אתה מבין שאתה טיפה סותר את עצמך" אם כבר
להתפלסף אז עד הסוף "אני לא בדיוק סותר את עצמי, אם יש משהו אז
אפשר לכתוב עליו, נכון? ואם אין משהו אז אי אפשר לכתוב עליו,
נכון? אז מן הסתם צריך להמציא את המשהו הזה, ובגלל שאני כותב
עלינו עכשיו ואנחנו לא עושים כלום אני צריך להמציא אותו, את
הכלום הזה, לא?" שתי שניות של חשיבה והיא שוב על הסוס "עדיין,
אם אין משהו למה לכתוב עליו?" "ככה" הצד הילדותי שבי יוצא לשחק
"ככה זה לא תשובה אתה יודע את זה לא?" והאמא שבה יוצאת לחנך
"ככה זו תשובה מקבילה לכלום ואני כותב על זה בגלל שאין לי שום
דבר אחר לעשות" "אז מה שאתה בעצם אומר זה שאין לך שום דבר
לעשות ואתה כותב על זה?" "כן" "אתה בונה קריירה כזאת?" "האמת
כן, תיראי את זה ככה אנשים, סופרים למען האמת יושבים וכותבים
על אנשים אחרים, מקומות אחרים, זמנים אחרים ואירועים אחרים
חלקם ממציאים וחלקם לא, אני, אני כותב על כלום על משהו שלא
קיים ועוד יותר מזה אני גם ממציא אותו, אני לא צריך לחוות
דברים מסעירים, לנסוע רחוק ושטויות כאלה מספיק לי לשבת איתך
ולהסתכל עליך" "אז אני משעממת אותך? זה מה שאתה אומר?" ראיתי
את זה בא ממרחק "על מה את מדברת כרגע נתתי לך את המחמאה הכי
גדולה שאפשר לקבל מסופר מתחיל, מה שאמרתי כרגע זה שאת ההשראה
שלי חוץ ממך אני לא צריך כלום" המבט החודרני הזה כדי לראות אם
אני צוחק או רציני ואחרי חצי דקה היא קמה ומתיישבת לידי,
מתכרבלת בי ואני מתחיל לסיים לכתוב כי אחרי הכל נראה שהשעמום
הולך לפוג, ושוב השאלה עולה "אתה אוהב אותי?" "את יודעת שכן"
"כמה?" שתי אופציות להיות ציני או אמיתי, "ככה" ואני מחבק אותה
הכי חזק בעולם שאני יכול, זהו עכשיו נראה מה נעשה הלאה, סביר
להניח שנעשה מה שאנחנו עושים תמיד, כלום.