בגדי היו עכשיו תלויים על חבל הכביסה, רוקדים להם עלפי רצון
הרוח. בקושי היה ניתן להבחין בהם, ככה זה בשעת לילה מאוחרת, או
אולי, בוקר מוקדמת? מה זה משנה...
דיברתי המון, שטויות בעיקר. מנסה להתחמק מהשקט שלו.
הבית שלי נראה מרחוק, והוא היה נראה כול כך מופנם, בכלל לא
מקשיב לשטויות הזורמות מפי, מביט מהופנט בבגדים התלויים. מה
היה נותן לו רק יכול היה להיות שם, תלוי בין שמיים לארץ.
"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי מתוך נימוס. "כן" הוא ענה מופתע
מעצמו. לא צפיתי לכן, כנראה גם הוא לא.
מה יגרום לבחור ישיבה להיכנס לבית ריק עם בחורה, ועוד בשעת
לילה כל כך מאוחרת?
הוא כיבה את הרכב ויצא אל הקור. לא ממש היה לי חשק לצאת
מהמכונית, אבל גם לא ממש הייתה לי ברירה.
הוא לבש פליז כחול, וג'ינס ישן עם קרעים קטנים בסופו. הוא
נהייה  אדמומי בשל הקור או אולי
בשל המצב, מה שגרם לעיניים החומות שלו לבעור.
הוא שילב ידים מהקור, לא מסיר את מבטו מחבל הכביסה. הרוח העיפה
לו את רעמת השיער לאחור, לו רק יכולתי להקפיא את הרגע.
בסופו של דבר יצאתי אל הקור, נעלי הספורט שלי מעכו את הקרח
שהיה זרוע על הכביש.
אילו לא היה דתי, הייתי נושקת לו עכשיו, מזמינה אותו להרבה
מעבר לתה.
"ניכנס?" שאל, ונעל את המכונית. שתקתי ופתחתי את השער לבית
שלי. הוא צעד אחריי, לא מפסיק לשלוח מבטים אל הכביסה.
היה שקט, הכל היה חשוך ונתקעתי בו בכוונה, מאשימה את החושך.
החזה שלו היה שרירי ובולט, זה גרם לי למעוך את עצמי בו שוב
ושוב. הוא לא אמר מילה.
"איפה האור?" שאל לבסוף. לא היה בא לי להדליק את האור,
"רגע..." מלמלתי  נתקעתי בו שוב "סליחה" אמרתי אך לא ניתקתי את
המגע עם חזהו, עמדתי על קצות האצבעות ונשקתי לו בלחי. הוא היה
מאוד מופתע ודי לחוץ. "תה?" הסתובבתי במהירות האפשרית וניגשתי
לקומקום בחושך, הוא לא ענה. "הספה שתי צעדים ממך" הוא צעד
שמאלה, "מימין" צעקתי עליו אפילו מבלי להסתכל, הוא היה מופתע
מראיית הלילה שלי, הוא הבין עכשיו שההתנגשויות היו בכוונה.
הגשתי לו את התה, עדיין לא הדלקתי את האור, והחושך הזה מצא חן
בעיניי.
הוא שתה אותו לאט וניסה לשמור על הדממה.
"אז...?" שאלתי. והוא נהם, ואח"כ גם השתעל מעט.
"כלום" ענה לבסוף, ואז נהם שוב.
"התה נהדר" אמר "משהו משהו, איך את עושה אותו?" שאל בשיא
הרצינות, כדי לפתח שיחה עניינית, משהו מעבר לשטויות שדיברתי
באוטו.
"תה וסוכר" אמרתי, למה, זה מתכון לתה? למה יש עוד דרכים להכין
אותו? שאלתי את עצמי. "טוב אני אזוז" אמר לבסוף, "לא אל..."
אמרתי וחנקתי את עצמי, מופתעת מהאומץ של המשפט. "טוב, אני מניח
שאני יכול להישאר עוד כמה דקות" אמר ונרדם על הספה, בשקט החשוך
של הבית.
הבטתי בו עד שגם אני נרדמתי.
בבוקר הורדנו ביחד כביסה.
"החיים שלנו הם כמו בגד שתלוי על חבל כביסה" הוא אמר את המשפט
הזה והביט למעלה, כאילו מדבר עם מישהו אחר, בכלל לא איתי.
"אתה לעולם לא תוכל להבין. מה אתה? מי אתה? איפה אתה? ועוד כל
מיני שאלות כאלה, אתה חייב למלא את ההוראות ולרקוד לפי חוקי
הרוח, לעולם לא לעוף.
תמיד תישאר תלוי שם על אותו חבל, ממלא הוראות מבלי להבין למה,
רוקד לפי חוקי הרוח"
הוא אמר והביט בי בעיניים היפות שלו.
חיבקתי אותו, לא יודעת למה. הוא נשמע לי מאוד פלצני עם כל הקטע
הזה של הכביסה, וקצת ילדותי ונאיבי כאילו הוא בסרט הוליוודי
ישן בשחור לבן.
הוא בכלל לא שם לב למגע האסור בינינו, כשהבין מה שעשה, רק רצה
ללכת, הוא זרק לעברי מילה ופשוט נסע.
למחרת שוב בא. אמר שעכשיו הוא הבין הכל, בזכות החבל כביסה
שלי.
הוא שתק קצת, הכנתי לנו תה.
בסוף הוא ביקש, כמו ילד קטן "אפשר לתלות כביסה?" זה היה לי
נורא מוזר, אני בדברת עם בחור מבוגר והוא  מתנהג כמו ילד קטן.
אבל העיניים שלו בהקו כמו ילד יום הולדת מול ערימת מתנות, זה
מיד שבה אותי, זה הזכיר לי את התקופה הנאיבית שלי.
"כן" אמרתי, וגיחכתי קצת כמו מפגרת, ואז הוספתי גם "בטח!" ואז
נשמעתי עוד יותר רע מקודם, אם הוא התנהג בצורה פלצנית אני
התנהגתי כמו האימא שלהם.
יצאנו החוצה, פתאום התחיל גשם, הוא הביט לשמיים כאילו זה סימן,
ואז אמר "ולפעמים אתה אפילו לא יכול לתלות כביסה או להוריד
אותה, לפעמים..." ירדה לו דמעה.
אפרופו סרט שחור לבן, או שאולי זה היה בכלל הגשם, "לפעמים אתה
תקוע על החבל מבלי אפשרות לרדת, רוקד על-פי הרוח" הוא נשם עמוק
כזה, כאילו זאת הנשימה האחרונה של החיים שלו, וסופו של הסרט
הדביק משהו, ואמר "הרוח הדתית".