כשהריק חולף על פני המים והלילה שותק אותי.
זה, אותו הרגע הזה.
שבו כל מפלצות הארון יוצאות החוצה.
הן עוטפות אותי בשנאה נצחית, הן שונאת את עצמן ואותי.
באותו רגע, שבו כל מסכות לבי נופלות על הרצפה, באותו רגע שבו
אין איש לידי מלבד אנוכי, באותו רגע שונאת אני את עצמי.
"טיפשה," צועקת עליי אחת "שמנה," אחרת גורמת לי להדהודים
באוזניים "שמנה, שמנה נה נה ..."
כשהריק חולף על פני המים, והאוויר נהיה דליל.
כשהמסכות נפלות מעל לבי, בונה אני את המציאות של אנוכי.
אני השופטת, אני גם התליין, אני האשם וגם הקורבן.
צרחות, צרחות, ובכי קל סוגר על הדממה.
בושה וגם כלימה, מרגישה אני מול הדמות שבמראה.
כשהריק חולף על פני המים, ואין עוד ענן בשמים.
מסכות לבי נופלות.
אני צוחקת על עצמי, ובוכה עם אנוכי, מרחמת על הורי , וצורחת
"עד מתי!"
טיפין, טיפין מחבקת את עצמי, כי אין לי על מי לסמוך מלבד על
אנוכי.
משכנעת ולו לרגע שזאת אינה הייתה טעות, ואין זאת מציאות.
והוא כועס, ומתעצבן, "הלא היינו שם ביחד? בין הרי האושר למעמקי
הפחד!"
רוק ניתז מפיו, וחגורתו בי מצליפה, צרחות בוקעות מפיו, כמו
הלבה מאימא אדמה.
"שם באותו מקום, ליד תהום הלבד, שם רצחת את עצמך והשארת אותי,
אנוכי לבד!"
כשהריק חולף על פני המים, ועוצר ליד קברו של אלוהים.
מסכות לבי נופלות, ערומה אני מול כל האנשים.
ואני היא השופט, ועכשיו הגיע רגע החלטה.
צורחת את ודופקת בפטיש על הילדות העגומה.
וגזרתי על עצמי בדידות, ושלנצח האושר בי ימות.
ואין לי אלוהים, אין שום אלוהים שיציל אותי. ואף אחד כבר לא
בעדי.
אותו רצחתי בלילה שעבר, בסכין דקרתי את לבו על החיים שלי גזר.
כשהריק  טובע לו במים, והשטן קם לו מקביו.
בבושה עוטפת אני שוב את עצמי, במסכות שהן לא אני.
מכסה את הייאוש בחיוך, מכסה את הבדידות באהבה.
מכסה את הצער בדיבור, ועל העצב מסמיקה.
מכסה את הראש בשמיכה.