מתאחד עם כורסה
רגליי על הדום
משחזר תחנות
שחלפו עד הלום.

זיכרוני, זה ששב,
של רכבת חיי,
בין תקופת הילדות
לימים של עכשיו.

בתחילה היא אטית... כי דבר לא בער...
ערפל מתפזר והנוף שוב מוכר:
כל זיכרון הוא תמונה שבראש ממוקם,
הפרטים מתחברים לתצרף מושלם.
                           
ימי הילדות היו עגומים
- של יתמות מלחמות ומגור -
אחר-כך באה תקופת העלומים
ובה תערובת של חושך ואור.

בתחנה של עכשיו יש שמחה וגם נחת,
השבח לאל כל חפצי מתקיים,
אבל מה לך רכבת בדהירה את פותחת
לי לא אצה דרכי המסע לסיים.