מוטי התעורר. לאחר צחצוח שיניים חאפרי משהו, הוא ערך את הבדיקה
היומית: מבט חטוף, על גופו הצנום, במראה. להפתעתו גילה כי
חצ'קון אדמדם נוסף הופיע על הלחי השמאלית של ישבנו.
<קיבינימאט> חשב, בעודו מתכופף ומביט בהשתקפותו. <טוב, נראה לי
ש49 חצ'קונים דורשים טיפול...> המשיך במחשבתו.
המקום הראשון אליו החליט לפנות היה חברו הטוב איציק. למעשה
לאיציק לא היו חצ'קונים. מעולם. הסיבה לכך היתה משחה. משחת
צמחים כלשהי, אשר ככל הנראה היתה יעילה במיוחד.

"היי איציק. זה מוטי. אתה בבית?"
"כן, בטח." ענה איציק מצידו השני של הקו הסלולארי. "מה קורה?"
"מה העניינים?" השיב מוטי, כנהוג- להשיב על שאלה רטורית בשאלה
רטורית נוספת. "תגיד, איציק, יש לך עוד מהמשחה הזאת... נו, אתה
יודע?"
"כ...ן... למה?"
"נחש... אני צריך אותה, נו!"
"טוב... רוצה לקפוץ אלי...?"
"אני אבוא עוד חצי שעה".

לאחר חצי שעה מוטי הגיע לביתו של איציק.
"אתה לא תאמין" החל מוטי "יש לי 49 חצ'קונים על התחת!"
"בסדר... הנה תראה: זאת המשחה, קח ו..." מוטי כבר חטף את
השפופרת ונכנס לשירותים.
"רבק!" נשמע צעקתו של מוטי "אני... אוף!" ראשו הציץ מהשירותים.
"שמע, איציק, אני לא רואה את הכול- בוא תעזור לי... בבקשה".
"אאא... טו-ב..." איציק נכנס לחדר  השירותים וראה את מוטי מנסה
למרוח עוד כמה קמצוצים של משחה על ישבנו.
"בסדר, בסדר. בוא תסתובב." איציק לקח את השפופרת וירד על
ברכיו.
"אני מצטער" אמר מוטי "אבל... נו- זה לא כזה ביג דיל...
נכון?"
"טוב, טוב. שתוק ותסתובב." ענה איציק.
אומנם המצב היה די מביך, אבל בהתחשב בטקס הביזארי ששני החברים
השתתפו בו לפני מספר ימים- זה לא היה כל כך נורא.
כשכל החצ'קונים היו מכוסים במשחה השמנונית, איציק קם, וצעד
אחורה. מוטי החל למשוך למעלה את מכנסיו, אך באותו הרגע איציק
השמיע מעין צווחה ונפל שוב על ברכיו.
"מה?!! מה קרה?!!" נבהל מוטי. הוא הסתובב מהר והביט בחברו, אשר
החל לפתע להשתחוות. כן! הוא היה על ברכיו וכל גופו נע מעלה מטה
בתנועת סגידה.
"תפסיק! איציק, תפסיק!" צעק מוטי "מה יש לך?! מה קרה?!" איציק
החל למלמל משהו מעין מנטרה:
"או דוקס! מגנוס את פורטיס!"(הו שליט! גדול וחזק! [לטינית]).
מוטי כמובן הבין את דבריו, אך מה הייתה הסיבה להם? הוא הביט אל
עבר קיר השירותים, האסלה, הכיור... מה? מה? לבסוף איציק הפסיק
להשתחוות ולמלמל, ופשוט התרפס על הרצפה. מוטי הרים אותו בכח,
אך זה סרב להביט ישירות בעיניו.
"איציק, מה לעזאזל קרה לך?!! תענה לי, קיבינימאט!" צרח מוטי.
"לא! הו שליט אדיר, אל תשליכני אל הגיהינום! לא, לא!" איציק
החל לבכות ושקע שוב לברכיו.
"די כבר! נו! מה קרה?!"
"הו שליט גדול, הנך האחד! ולחשוב שכל הזמן הזה... הו שליט
גדו-ה-הול" איציק בכה אך גם חייך.
"איציק, תקשיב. ותקשיב לי טוב: מה... לעזאזל... קרה... לך?!"
מוטי ביטא כל מילה לאט ובבירור.
"הסימן! הסימן! יש לך את הסימן" אמר איציק בהתפעלות, כשדמעות
זולגות מעיניו.
"יש... לי... סימן?" תהה מוטי.
"לא סתם סימן! הסימן! הפצעים... ה... נו... הם... או..." איציק
קפץ על רגליו ורץ אל חדרו.
"הנה, תראה... כלומר - הו, שליט אדיר, ראה נא..." הוא כרע על
ברכיו, והושיט למוטי את הספר הקדוש. על הכריכה היה סימן.
הסימן: מעגל עם ישר היוצא ממנו, ונקודה בקודקודו, כאשר כל זה
מורכב מ49 נקודות. מוטי לקח את הספר והביט בו.
"כן... מה? מה עם זה? אני... בעצם שנינו, מכירים את הספר בעל
פה... לא היית צריך להביא אותו כדי לצטט ממנו... חוץ מזה צריך
לצאת מהשירותים, זה מקום טמא."
איציק זחל מתוך חדר השירותים בעודו על ברכיו, ומוטי יצא
בעקבותיו.
לאחר מספר שניות, כאשר שניהם שתקו ומוטי, מבולבל לחלוטין, החל
לדפדף בספר, איציק החל שוב לבכות ולמלמל.
"נו! אולי תגיד לי מה זה?!" מוטי החל לאבד את סבלנותו.
"הסימן! הסימן!... הפצעים שעל... שעל... הם יוצרים את...
הסימ-א-אן!" יבב איציק. "אתה האחד, האדון ה... הכל!"
מוטי הרים אט-אט את ראשו.
"החצ'קונים שעל התחת שלי יוצרים את סימן ה... הקודש?" מלמל
מוטי. "אתה בטוח? לא... יש לך מראה גדולה?" איציק קפץ על
רגליו, ותוך שניות מצא מראה (קטנה אומנם, אך מתאימה לנסיבות).
מוטי נכנס שוב לשירותים, והפשיל את מכנסיו. בעודו מנסה להתמקם
בנוחות מול המראה, הוא שמע את איציק ממשיך להתפלל.
לבסוף, מוטי יצא מהשירותים. ראשו מורם ומבטו נוקב.
"כן. אני הוא האחד. נשלחתי לכאן להביא..." דבריו נקטעו בפרץ
צרחות מצד איציק.
" הו שליט-על! שליט גדול ואדיר! אני לשירותך תמיד!"
מוטי הושיב את עצמו על הכורסא והרים את ידו (הקדושה) כסימן
לשקט מצד חברו (ומשרתו). איציק השתתק מיד.  
"כעת עליך להודיע על בואי." המשיך מוטי "יש לי עבודה רבה."
הוסיף בחשיבות.
" כן, כן אדון." איציק קפץ על רגליו, בעודו תופס את הטלפון
הנייד ומתיישב מול מסך המחשב. לאחר כשעה וחצי, כל חברי כת
"העיגול עם הקו והנקודה" שמעו את החדשות: האחד התגלה.

מוטי עצמו חזר לביתו והמתין. מובן שההמתנה לא נמשכה זמן רב.
כמעט מיד נשמעו דפיקות על דלת ביתו, וכשמוטי פתחה - לפחות עשרה
איש ואישה כרעו ברך. כולם החלו לצעוק ולבכות:
"או אונוס מגנוס! לאודרה דוקס!"(או האחד האדיר! הללו את השליט!
[לטינית]). מוטי חייך.
"הנני כאן" הכריז "והערב כל החברים יזכו להתבונן בי ושהות
במחציתי."
כמובן שבאותו הערב כל חברי כת "העיגול עם הקו והנקודה" התאספו
במקדש. הלפידים בערו, וברקע התנגנה מוזיקה בווליום אשר בהיחלט
יכל להצדיק כמה וכמה תלונות מצד השכנים... אם, כמובן, היו
כאלה.
לאחר סיום ההכנות של הכוהנים, מוטי יצא אל במת אולם המקדש. כל
הנוכחים נפלו על ברכיהם. הלבוש הטקסי חשף את מרבית שטח העור,
על כן, כאשר מוטי הסתובב בגבו אל הקהל, כולם זכו לראות במו
עיניהם את הסימן מתנוסס על ישבנו. קול הצרחות בלע את המוזיקה,
וההשתחוויות המרובות של המאמינים הבריקו את רצפת האבן.
אז הגיעו הקנאים (למעשה, כל חברי הכת היו קנאים, אך בכל שבוע
נבחרו כ40 איש, אשר עליהם היה מוטל להעלות את רמת הסגידה לשיא
חדש). חלקם שפכו על גופם בנזין, והבעירו את עצמם. אחרים חתכו
לעצמם את עורק הצוואר. וקבוצה נוספת של קנאים פשוט השליכו את
עצמם מהחלונות.
לאחר הריקודים, טקס שתיית דיו דיונונים, וסידרה שלמה של קריאות
הלל נוספות, מוטי היה כבר די עייף.
" כעת אני אפרוש לחדרי." הודיע "עבודה רבה לפני, וגופי זקוק
למנוחה."
מספר צעקות וקריאות נשמעו מהקהל. מוטי הרים את ידיו ויצא את
אולם הטקסים.

למחרת בבוקר מוטי פקח את עיניו, וגילה כי ארוחת בוקר עשירה
הונחה בחדרו. בנוסף לכך, הוא מצא בגד מהודר, שרביט וזוג
נעליים.
דפיקה בדלת.
"מי זה?... כלומר - מי מעז להפריע את מנוחתו של השליט?" אמר
ותיקן את עצמו מוטי.
" זה אנוכי, איציק, עבדך הנאמן." ענה איציק מצידה השני של
הדלת.
"כנס ואמור את רצונך." ציווה מוטי.
איציק נכנס והתרפס על הרצפה.
"הו שליט אדיר! מוניתי להיות משרתך האישי. הכוהנים ציוו עליי
למסור לכבודך כי הם מבקשים ברכה, ומתחננים לעזרה."
מוטי קם ועשה סיבוב בחדרו.
"אם כך - נלך אל הכוהנים"
שניהם, מוטי ראשון, ואחריו, בידיים שלובות וראש רכון - איציק,
יצאו אל החצר. 13 הכוהנים עמדו שם, ולמראה השליט נפלו מיד על
ברכיהם.
"הו שליט גדול" החל ראש הכוהנים "באנו לבקש, בהכנעה, את ברכתך
ועזרתך."
"ואני מסכים לתת את שתיהן. במה מדובר?" אמר מוטי בקול סמכותי.

"אנו זקוקים לכך שתברך את קופת העיגול-עם-הקו-והנקודה, ותעזור
למלאה." השיב ראש הכוהנים.
"ברכתי נתונה. הקופה תתמלא חיש מהר." קרה מוטי בעודו מרים את
ידיו למעלה. "זו מילתי."
"הו שליט אדיר" זעקו הכוהנים " אנו מודים לך, ונשבעים לשרת
אותך לעולמי עד!"
ראש הכוהנים קם על רגליו וצעד אל שורת הכוהנים האחורית. לפתע
מוטי שם לב לשלושת הנשים הצעירות אשר עמדו שם. ראש הכוהנים
הראה להן בידו כי עליהן להתקדם. שלושתן פסעו מהר, נעמדו, ואז
ירדו על ברכיהן לפני מוטי.
"אלו הן שלושת הבתולות של הכוהנים. הן שלך, הו שליט ואדון!"
הסביר ראש הכוהנים "הן שירתו אותנו במשך שנתיים, וכעת - ישרתו
אותך."
"אני מקבל מתנה זו, ומברך אתכם הכוהנים." סיים מוטי. הוא
הסתובב ופנה חזרה לחדרו, כאשר שלושת הבתולות ואיציק מזדנבים
אחריו.

מוטי נהנה לא מעט בחברת הבתולות (בעלות הניסיון), אך לקראת ערב
הוא החליט כי הוד קדושתו זקוק לעוד שינה. אחרי הכל - היה זה
יום קשה ומפרך.

בבוקר מוטי ערך כהרגלו תצפית על גופו. כעת היתה לתצפית זו
חשיבות גדולה ביותר.
<לא! לא! איך זה יכול להיות?!> מוטי הביט על ישבנו, והנה - שני
חצ'קונים נעלמו כלא היו. <הו, לא! זאת בטח המשחה! חרא! היא
באמת יעילה... אבל לא הפעם...>
מובן כי ביומיים האחרונים מוטי נהנה לא מעט, וויתור על כך, רק
בגלל שהמשחה של איציק באמת עובדת - לא בא בחשבון. הוא מצא טוש
אדום, וסימן בזהירות שתי נקודות - במקום שני החצ'קונים ז"ל.
<טוב... אני מקווה שזה יהיה בסדר...> חשב לעצמו מוטי, אך
החששות החלו לכרסם כבר בביטחונו.

יום זה עבר ללא התרגשויות. אומנם כמה מחברי הכת הגיעו לבקש
ברכה וריפוי, אך זה לא לקח יותר מחצי שעה, ס"ה.
"קונסרווטה מה"(תציל אותי/ תעזור לי. [לטינית]) צעקו הבאים.
" היו בריאים ומבורכים" ענה מוטי. תחילה הוא גילה התלהבות, אך
לאחר מספר פגישות כאלו הוא עבר לטון שיגרתי יותר.

למחרת בבוקר גילה מוטי כי 4 חצ'קונים נוספים הבריאו, ולתדהמתו
(ודאגתו) עוד 10 נעלמו עד הערב. אין צורך לתאר את מחשבותיו,
מאחר ורובן ככולן היו מורכבות מקללות אשר סבבו סביב המשחה של
איציק. מובן כי מוטי טיפל בחוסר החצ'קונים באותה הדרך - בעזרת
טוש אדום.
בלילה הוחלט לערוך טקס נוסף, וכמובן שגם הפעם היה על האחד,
השליט, האדון (או בקיצור - מוטי) להראות את עצמו, ואת הסימן.

מוטי, המודאג כעת, יצא אל במת המקדש. שוב קריאות הלל, ושוב
התרפסויות. גם כאשר סובב את ישבנו המעוטר בסימן (המצויר
חלקית).
לפתע הקריאות השתנו. תחילה הן נחלשו, כאשר חלק מהקהל השתתק,
ואז עלה גל קריאות חדש. הפעם לא היו אלה קריאות הלל, אלא
קריאות גנאי: "שקרן! רמאי!! נביא שקר!מוות! מוות!!!"
מוטי המבועת הסתובב כשפניו אל הקהל, וראה כי מולו עומד המון
זועם. תחילה הם רק צעקו, אך לפני שמוטי הספיק אפילו לנסות
ולברוח, כמה מהאנשים הקרובים לבמה קפצו עליה והפילו אותו בכח.

"אהה! אתה שיקרת! צבעת את עצמך!" צעק אליו אחד מהם. "הסימן הוא
מצויר!"
מוטי צייץ מפחד וכאב, אך בכל זאת הצליח להמציא הסבר:
"לא! אתם לא מבינים! אני הגעתי כדי להביא את הבשורה שהסימן
משתנה... עכשיו הוא כבר נראה אחרת... לכן גם הסימן שעל גופי
משתנה..."
"אל תשקר!" המשיך אחד האחרים "צבעת את זה עם משהו! הנה - זה
שוב נמרח. ואתה חשבת שלא נגלה..."
איציק עמד כל אותה העת לא רחוק משם, על הבמה, מתוקף היותו
משרתו האישי של מוטי. הוא שמע את ההסבר של מוטי, וזה נשמע לו
דווקא הגיוני.
"רגע! עצרו!" צעק איציק "הוא האחד! הוא האדון! הסימן באמת
השתנה!..." אחד הכוהנים השתיקו.
"לא! זהו נביא שקר! הוא יוצא להורג על ההתחזות." הוא אמר.
"אבל... אבל..." ניסה איציק, אך ללא הועיל. מוטי נכפת והובל אל
מחוץ לאולם.
איציק נפל והחל לבכות. קבוצה של אנשים התקרבה אליו. אחד מהם
הרימו, ואמר:
"אנחנו עדיין מאמינים בו." איציק הביט בו בעיניים דומעות.
"אתם... כולכם? באמת? אז... אז... צריך לעשות משהו! לעצור את
זה!"
"כן." ענה המאמין. "צריך. אך הוא הראה לנו את הדרך והאמת,
וייעודו כאן מולא. כעת נשנה את הסימן, ונסגוד בדרך הנכונה."
"אבל הם הולכים להרוג אותו!" צעק איציק "הם, הם... אתם יודעים
מה הם יעשו לו!" הוא העביר את מבטו על כל אחד מהמאמינים.
"זה כבר לא משנה. אנחנו יודעים את האמת. אנחנו נמשיך את
דרכו."

מוטי נלקח לאחד מחדרי הכוהנים. הוא פחד, כמובן, ממה שיקרה לו,
אך שום התנגדות או מחאה לא היו עוזרות לו (או לפחות כך הוא
החליט). לאחר כשעה, 4 מהכוהנים חזרו, ולקחו את מוטי חזרה אל
האולם. בני הכת לא נפלו על ברכיהם, והקריאות שהשמיעו היו צעקות
בוז. הכוהנים קשרו את האדון (לשעבר) אל עמוד במרכז הבמה, וראש
הכוהנים הכריז:
"ראו את נביא השקר! כל המתחזה לאדון - מות יומת!"
הקהל לא היה זקוק להזמנה מיוחדת. מיד עם סיום דברי הכוהן, הם
החלו להשליך אבנים לעבר מוטי. זה לא לקח הרבה זמן. האבן
החמישית פגעה היישר ברקתו של מוטי, והרגה אותו. מטר האבנים לא
פסק, אך קריאות שמחה רבות החלו לבקוע מהקהל למראה הגוף הרפוי.
"הידד! הידד! נביא השקר חוסל!"

חבורת המאמינים, ואיתם איציק, עמדו בצד. כשהכול הסתיים וגופתו
החבולה של מוטי הורדה, הם יצאו בשקט מהאולם.
"כעת עלינו לפרוש" אמר אחד המאמינים "אנו נמשיך את דרכו של
האחד. לעולם נזכור ונהלל את שמו, ואת סימנו. הסימן האמיתי. מי
ייתן ויום אחד גם אצלנו יופיע סימן זה על האחוריים. לעולם לא
נשכח אותו - את האחד, השליט, האדון. את... א... איך קראו לו?"
איציק הרים את מבטו אל המאמינים, ובקול חרישי ענה:
"מוטי"