כשהגיע למעלה נאלץ להתיישב. הוא התנשם קלות כאשר הביט על הדרך
אותה עבר, מופתע מהלאות שפשטה בו. ארבעים שנה הוא צועד כאן,
במדבר הזה, ומעולם לא התקשה לטפס אל פסגות הרים. ועכשיו...
ועכשיו, בדרכו לכאן, כבדו עליו כל ארבעים השנים הללו,
המסתיימות בפתאומיות. הוא ידע שעם הכח שבעורקיו יהיה מסוגל
להמשיך. לצעוד, לטפס, לכבוש הרים וארצות... אך משנלקחה ממנו
האפשרות לעשות זאת, נגוז עמה גם הכח...

בעזרת מטהו התרומם ועמד, ופנה להביט אל העבר השני. הנוף המם
אותו - הבקעה העמוקה עם נחש המים המתפתל בתוכה, ההרים המתנשאים
מאחוריה בגוני סגול רך... וברקע - פס עדין של מי הים הגדול.
ויחד עם שלוות היופי הדף אותו הכאב - רק מנגד יראה...
הוא חש כמיהה עזה לפרוץ בריצה למטה, אל המקום האסור. והלא יתכן
שא-ל הרחמים יאפשר לו להגיע בשלום... הן בן בית הוא אצלו, הרי
כאביו הוא... ואיך לא ירשה?
חומה עדינה ושקופה בהקה כנגדו. הוא ידע, חומה זו - מבחירתו,
בכוחו שלו נוצרה. אותו כח הכובש את הרצון המפעם בו.
והוא לא ישבור אותה.
הרי לו רק ירצה יוכל להעלימה - - -
לא יעבור על מצוות קונהו.

עיניו דמעו ונעצמו חרישית.
שפתיו מלמלו הודיה על שזכה לראות את זו הארץ... לפחות ראה.
ובנשיקה עלתה השמיימה נשמתו הסוערת.





הבהרה -
אין כאן פרשנות לסיפור התנכ"י.
רק השלכה של עצמי -
עליו