אז לפני שבוע עוד פעם בכינו, אני עוד פעם נשברתי ונפלתי ולא
יכולתי לשמור יותר בפנים את העול הזה-הוא כבד אתה יודע? אני
סיפרתי לך שאני סובלת, שאתה מתייחס בצורה אחרת, הארתי את
עינייך ואמרת שתפסיק.ליתר דיוק אתה לא אמרת, אתה הבטחת! וכמו
תמיד לא קיימת.
אתה חייב לתת לי משהו! לתת לי קצה! אני צריכה להיאחז במשהו כדי
שלא אישבר, כדי שלא אתן לסמים האלה לנצח אותנו - אחרי הכל תמיד
אומרים ש"האהבה מנצחת את הכל" אבל לעיתים. בלילות קרים. אני
מפקפקת באימרה הזאת וזה כואב לי בלב ממש עמוק ואני מתחילה
להרגיש רגשות חרטה ואשמה על כך שאני חושבת מחשבות כאלה.

אתה יודע?
לפעמים אני פשוט לא מבינה אותך... אתה מבטיח הבטחות אך לשווא!
אני אוהבת אותך אתה יודע?! אני דואגת לך - אתה מודע לעובדה
הקריטית הזאת?! אני רוצה שתפסיק עם זה! אני מתחננת שתצא מן
המעגל הארור הזה שקשה בו למצוא את דלת היציאה, כ"כ קשה שבכל
פעם שאתה מתערבל בו ונופל אתה אפילו לא שם לב! אתה פוגע בי
ואתה מזלזל ואתה עושה עוד מיליון דברים שאתה! אתה-עצמך לא מודע
כלל וכלל לקיומם.
לפעמים, אני אפילו חושבת שאתה אוהב אותם יותר מאשר אותי,
"אישתך", אהובתך הנצחית כפי שאתה דואג להזכיר בכל העת. אני
סובלת... אבל מצד שני אני גם סבלנית. ובכל פעם כשאני רואה אותך
חוזר אליי בשעות הקטנות של הלילה כשעייניך נוצצות ועוד רגע
מתפוצצת מרוב אדממותן - אני מייחלת ליום שהן יהיו אדומות מרוב
בכי של שמחה, מבכי של אהבה... ולא משאכטה אחת יותר מדי... אני
מקווה בכל יום שעובר, שתפסיק. למעני, למענך ולמען שנינו, כי
השנינו הזה מתפרק לך מתחת לאף וכשתשים לב אף אחד כבר לא יהייה
שם לאחות את הקרעים.

אתה יודע?
הימים ההם חסרים לי. אותן התקופות שבהן רק שנינו היינו בעולם
הזה שנראה אז כ"כ יפה, מושלם וטהור - כשאז ראינו עצמינו חיים
אך ורק אחד בשביל השניה ובשביל אהביתנו האינסופית, אבל אולי
היא סופית? אולי יום אחד יישבר לי כבר? זה מעיק עליי, ואתה לא
במקומי ככה שאתה גם לא יכול להבין את העוצמה וההשפעה שיש לזה
עלייך ואת הצורה שבה הכל בסופו של דבר מושלך עליי.
אתה נאבד בתוך השממה הזאת! נאבד בתוך העולם הזה! אתה נמצא
בבועה שאתה אפילו לא יודע על קיומה מרוב שהיא סוחפת ונסתרת.
אני מתפללת בשבילך אהוב יקר שלי, מייחלת שתצא מזה כבר...
מתגעגעת לאותם הימים... לאותן התקופות... לא רוצה לתת לזה
להרוס אותנו! אבל כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק. כי כל פעם הבטחה
נשברת. היא נשברת וכך גם הלב שלי...
"בורא עולם, בורא כל הילדים והילדות, הוצא את הילד שלי משם!"
אני מתחננת, יורדת על ברכיי כשדמעות בעייני, אני מייחלת שמישהו
שם ישמע את בקשתי. את תחינתי וישיב אותו אליי... שישיב את אותם
הימים שחסרים כ"כ. את אותן התקופות שבהן רק שנינו היינו בעולם
הזה שנראה אז כ"כ יפה... מושלם... וטהור כשחיינו אחד בשביל
השנייה ולא היינו כמו היום במשולש הארור הזה. אני לא רוצה את
הסמים האלה!
אני לא רוצה את הצלע השלישית הזאת!
רוצה אותי.ואותך.כמו פעם.
רוצה כל-כך.

ואני?
אני...רק...רציתי שתדע.