תומר יקר,
אני מתגעגעת. אני יודעת שאתה לא יכול לחזור, האמת- בלתי אפשרי
לצאת מהמקום שאתה נמצא בו. בטח יש שם דלתות ברזל, שומרים,
וכמובן...הביג בוס... ממש בלתי אפשרי. איך אתה חי עם השאר? אתה
מסתדר חמוד שלי? קיבלו אותך יפה כשהגעת? אני מקווה שכן. אני לא
רוצה שיפגעו בך.
אני מחכה ליום שאוכל להצטרף אליך, להיות לצידך בכל הזמן הזה.
בטח גם אתה מחכה, נכון תומר שלי?
האמת, ששנינו לא צריכים לחכות הרבה זמן. כבר היום אני באה לבקר
אותך. נכון שזה ממש כיף.......?
נהיה ביחד שוב. כבר תיכננתי הכל, איך לבוא אליך. זו לא תהיה
בעיה. אכתוב כמה מילים וזהו. אני מקווה שלא יעצרו אותי בכניסה
ויבקשו ממני תעודות זהות. בטח כל השוטרים בארץ יחפשו אותי. אבל
מה אכפת לי, העיקר נוכל להיות ביחד. ואם לא ייתנו לי להיכנס,
אכנס בכוח. אדחוף את כולם. אתה תעזור לי, נכון מלאך שלי..?
אני אוהבת אותך, תחכה לי בבקשה...
               
                                                 -שיר-

היא הניחה את המכתב על מצבת השיש הקרה.
הוציאה את האקדח הקטן שרכשה רק כשעה קודם לכן. כיוונה למעלה.
ירתה. נפלה. דיממה קצת. זהו, זה נגמר.
השומר מצא אותה כעבור חצי שעה, מתבוססת בדמה.

היא הרגישה מרחפת. עלתה אט-אט למעלה. ראתה שער ברזל גדול
בכניסה, עם שני שומרים חסונים, בדיוק כמו שדמיינה.
"למה?" הם שאלו אותה בקול נוקשה.
"כי....אני....אני רוצה לתומר שלי...." התחילה לבכות.
"את לא יכולה עכשיו".

הרופאים קראו לזה נס רפואי. לאחר דום לב של כמה דקות היא קמה
לתחייה. לא הבינו למה היא בוכה כל היום במיטה. היא לא הבינה
למה לא נתנו לה למות. היא בסך הכל רצתה לתומר.