אני טופח לך ברכות על הכתף.
זה כל מה שאני זוכר
מאותו יום.
שכבנו מחובקים ולבושים,
ידי כרוכה סביבך,
כף ידי טופחת לך ברכות על הכתף,
זה כל שאני זוכר.

בכיתי באותו יום כמו מישהו אחר,
כאילו הכלב שלי מת,
לא הצלחתי להפסיק,
לא רציתי.
אני ממשיך לטפוח לך על הכתף כל כמה שניות,
ושוקע יותר ויותר לתוך המזרן.

רציתי לעקור לעצמי את הריאות,
רציתי שלא תתני לי לנסוע,
רציתי להתחבא לך בבית השחי,
לא ממך,
מכל השאר.

הזמן לא עצר מלכת באותו יום,
העולם לא עצר מלנוע,
חריקות צירו הנוראיות לא פסקו
מלהשמיע את צלילן המחריד.

אני חוזר למיטה ההיא כל לילה
כמו אל זירת רצח,
שוקע לתוך הסדינים
כמו לתוך שלולית דם,
מניח את ראשי על הכר
כמו על מדף הגליוטינה,
מתכסה בשקית שחורה עם רוכסן גס.

עם בוקר,
למרגלות היום שנפתח,
אני מתחלף.
רגליי נושאות אותי,
מילותיי משרתות אותי,
אך יד אחת,
כל הזמן הזה,
עדיין,
טופחת לך ברכות על הכתף.