הטבח בזק סוכר על צלחת חרסינה. ברישול, לא אופייני,  נשפכה לו
מנה גדולה מדי מהיד הרחבה והסמוקה שלו. הוא צחק. "בטח שוב
יחשבו האוכלים, שהטבח מאוהב" קרץ לנורית, שעמדה ליד הטאבון
מחכה לשטרודל המלכותי שלהם, שיעטר את גבשושיות הסוכר מתחתיו.

הוא מאוהב כבר שנים בנורית, בצמה העבותה שלה ובסינר המהודק,
שהוא רוצה להפשיל ולתלות לצד המערוך. אבל בין הסירים הוא אף
פעם לא מוצא את המילים המתאימות והיא גולשת לעזור לכל אלה,
שמעבר לפרגוד,  כאילו שזה מה שחשוב במסעדה...
הכי חשוב , לדעתו, שהתפיחה תתפח והמרק יסמיך ושנורית, תטעם
ממאפה השוקולד שהוא המציא לכבודה בערב סתיו אחד. תסמיק ותבקש
עוד.

במקום שלהם, בפאתי רעננה, מגיעים אנשים שמחפשים שלווה, מחפשים
אור חמים וכלים נאים, מחפשים אחד את השני. גם אני מגיעה לשם,
מחפשת תמונות לשים ביומן שלי.
ליד האח המבוערת, ישב זוג שבע. הוא מוצק, בגולף גדול ושיער
מקליש, שולח מבט משועשע מלחך בזוגתו. היא, פנים לבנות ממוסגרות
בשיער שחור ורך נופל על מצח ללא קמטים, את צוארה הצחור מעטרת
שרשרת פנינים ארוכה וכרוכה בזוית אופנתית מדויקת. תמונת רנסנס
קטנה וראויה למבטי הסקרן. אני רואה מסביבי עוד בני אדם,
שמבחינים בה ואולי רוצים לקחת אותה הביתה, לצד ההדפס גוטמן
שלהם, שנראה קצת מזמן.
נראה לי שיש בינהם איזה חמש עשרה עשרים שנים - ואולי גם
נישואים וילדים, לאו דוקא משותפים. הוא נכנס למקום, בצעד רחב
ואדוני, חבק את נורית המלצרית, את הטבח המאוהב ובקבוק יין
משובח שהביא מהבית. הם יושבים במקום השמור לקבועים, ליד האח
ובמרחק צפייה ממני בצדו השני של האולם. אוף כמה אני רוצה לשבת
בפינה ההיא, שעושה פיצפוצי אש וזיכרונות של מדורה.
אני מציצה בהם מבעד לכתפי שני זוגות, שחולקים סלטי ענק ופאי
גבינות עיזים והמון הברות של זוגות צעירים ומחייכת לעצמי.
העניים שלי נפגשות מדי פעם בעיניהם של הבנים, (בנות לעולם
יישבו עם הפנים כלפי הכניסה בכדי לבדוק את הנכנסים) ורואה איך
אחד מהם, מביט בי בחזרה ותמה על המציצנות שלי. אולי הוא רוצה
לשבת עמי, ששיערי זוהר ועיניי בוהקות ?

המוצק, מביט ביפתו בקשב, ששמור למחזרים מקצוענים. מבט של אגו
זחוח ורצון למגע. היא נקייה לעת עתה, מלכה לערב זה, בחלל הקסום
של הבית הישן וגבה החללים. ריסים מושפלים רוב הזמן ומבט מעריץ
ומתנשא בו זמנית. מרוכזת בביחד המעורר קנאה שלהם, בתשוקה
המקומית וייחודית למי שחולקים יין משובח. הוא אוחז בידה ואומר
לה מילים, שאני מנסה לפענח מבין אדוות המוזיקה והמרחק בין
השולחנות.
שני הזוגות שבדרך, עוברים לשיחה עירנית על הטיול בדרום אמריקה
ועל מקומות לינה באקוודור. אף פעם לא היתה בי תשוקה לנסוע
לשמה, להרים המפוארים או לנהרות השוצפים. ירח-דבש, אני מבינה,
בין השורות המפצלות, חטטנית שכמוני. רוצה להמליץ להם על כפר
מתוק וטוסקני, שהפסטה שלו מתאימה לכרבול של זוג טרי.
מעניין אם בעוד שנים הן תשבנה עם גברים מוצקים ומקלישים והם
יחפנו ידיים של רוזנות ארוכות צואר ?

פתאם נראו לי כל הארצ-ישראל שלי כל-כך שונים אחד מין השני,
למרות המישקולת העתיקה והתמונות מחצר של פעם מאחורי גבי. למרות
שאנחנו יושבים בלול משוחזר ובחוץ יש את הפרדס של נחמן כבר
שישים שנה. פתאם נדמו לי השטיחים העתיקים על הרצפה לגבולות בין
עמים, שחולקים מדינה אחת. אני בחו"ל באמצע השרון.
ההוא, חפץ בה עוד כמה מבטים. סטייק אנטרקוט משובח הוגש להם,
לצדו של היין הבשרני המשלים. נוברת במנה הצמחונית המעודנת שלי,
נדמה לי שנגסתי בפיסות מדממות ולקקתי שפתיים. המממ, ניחוח
פילפל.

מבטיי המתפזרים והממוקדים חליפות, מתנצלים על מציצנות, יקבלו
סליחה מכל אדון באולם הזה, שחפץ ביקרי. כשניחוח פלפל ויין טוב
מתערבבים בי, אני משדרת גלים קטנים של חום - ששווים זהב.
הנשים אינני יודעת אם תסלחנה, אבל גם הן שולחות מבטים מסביב,
של סקרנות וחיבת בריות.
זו כנראה האש הנוקשת והיין בכוס ומבטי הגברים שעמן, שעושים להן
חמלת חורף מסתלסלת, מעונגת כמו קישוטי ירק על פאי הבצל, שנורית
חלפה עמו בשקט חתולי, גמישה וזורמת כמו המוסיקה הקלטית בשעה
האחרונה, היא גולשת, לשולחן נשים פטפטני שחוגג יומולדת. זיקוק
קטן חוצה את החדר בידיו של מלצר אחר ואני חולמת בהקיץ על מטר
כוכבים.
המפית שלפני מוכתמת ברוטב הסלט, מתעייפת, מפוהקת בקצה הצלחת,
מבקשת מנורית המלצה לקינוח.
"תעשי לי מתוק במיוחד", תמונות אהבה רנסנס עושות לפעמים חמוץ
מגעגוע.
"השטרודל, ברור", היא מחייכת בעדנה, "ישר מהטאבון ועם הרבה
סוכר מלמעלה". היא יודעת שהוא מאוהב ויודעת שידו מתרגשת, בכל
פעם שהיא מושיטה לו צלחת מבהיקה בלבן ומבקשת ממנו את המנה הזו
בעבור האורחים.

ניחוח תפוח מקיף את השולחן. אני בקצה ההר ליד אגם לויקו,
נקודות ירוקות ואדומות מנצנצות חליפות. רוח ספטמבר מרחפת עמי
בין עצי התפוח הבשלים, יורדת עמי בשביל תלול לביסטרו הקטן
שלמטה, שמגיש את השטרודל הכי טוב בעולם.
הזוג שלי, מנוכס לטובת רגשותיי המפעפעים, שולף חפיסת סיגריות.
היא אוחזת בעצב צרפתי, מאותגר ומעונה את הפתיל הלבן והוא שואף
ונושף, בנמרצות עסקית. קונה, מוכר, חושק בפנינים שבצוארה, לופת
תאויתו בין עיניים.
אני סולדת. העשן בין השניים, מרחיק את עיניי לשולחן אחר, נקי
יותר, לעיניים שממולי, שתולות בי חברות אמיצה, כבר ערב שלם.
השטרודל מונח שם, מתוק וריחני, עמוס בקינמון וחיבת טבח ביישנית
זרויה בסוכר. אני פולחת במזלג נגיסה נדיבה, משלבת עסיס תפוחים
בערגת אחרים.
נורית מביטה בי בחיוך שבע רצון, מחליקה ביד אוהבת גרגירי סוכר
מהסינר המתוק.