שטיפת כלים היא סוג של מדיטציה - אתה עושה פעולה מונוטונית שוב
ושוב, בלי להקדיש לזה תשומת לב, בזמן הזה המחשבה יכולה לנדוד
ולהתפתח. ידיד שלי, שהוא גורו בפוטנציה, אמר לי פעם את החוכמה
הזאת.
אני מנסה לאמץ את הגישה הזאת מול הכיור שלפני. לא בדיוק הולך,
בקושי מזדחל. יש משקעים שנשארו כמה ימים, אני מנסה לגרד אותם.

ממתי הם? מארוחת הערב לפני שלושה ימים. השיחה שהייתה לנו,
המעבר לדירה אחרת. אני משתגעת מעצמי, יושבת מולו ולא מסוגלת
להוציא מילה מהפה. גם לא מסוגלת להכניס לשם שום דבר. רוטב
הפסטו מתייבש לאט על הצלחת. תגידי לו שאת לא אוהבת את טון
הדיבור הזה. תגידי לו שאחד הדברים העיקריים בקשר זה כבוד הדדי,
ושאם הוא לא יקשיב לך באמת, את קמה ועוזבת.
"הלזניה מתקררת, בוא נאכל קודם". את ממש גאון. ונורא אסרטיבית.
אבל יודעת לבשל.

ממתי הצלחת הזאת??? ציביליזציות שלמות מתפתחות עליה. איך אפשר
לחיות ככה? התרבויות האלה עוד עלולות להשתלט על הבית יום אחד.
אני אחזור מהעבודה והמפתח לא יפתח את הדלת. "עצור והזדהה!".
אני אקלוט בזוית העין צלף מהחלון. אחרי שאני אראה את האישורים
המתאימים יתנו לי אישור כניסה זמני. המטבח יהיה כולו בשליטה
שלהם, גם חדר השינה. אני אפסע על קצות האצבעות לעבר חדר
הכביסה, אזרוק מבט חטוף לסלון - טלוויזיה צועקת על אף אחד,
ואשב מקופלת בסל. חזון אפוקליפטי. די לדיכוי! לוחמת גרילה
מסיבית בסבון, ואולי האסון יימנע.

שיט! נחתכתי, דווקא באגודל. כנראה שהכלים יאלצו סבול את הסיפוח
של העובש לעוד יום-יומיים. מה שרט אותי? אה, הצלחת עם הפרחים
הכחולים. הוא לא סימפט אותה, הוא אמר שהיא מזכירה לו את הבית
של דודה שלו שהוא לא סובל. לי היא מזכירה חורף, כשבחוץ יש גשם
חזק ובפנים אוכלים מרק עגבניות.
חבל שהיא שבורה. לא הייתי צריכה לשגע אותו כשהוא שטף כלים.
פשוט היה לו יום קשה בעבודה. קידמו את השותף שלו למשרד, ועליו
איימו בפיטורים. בענף ההיי-טק קשה למצוא עבודה. הוא השקיע המון
זמן במשרד וחזר כל ערב מאוד מאוחר. לא היה לו כוח לשטוף כלים
אחרי ימים כאלה עמוסים. באותו יום ראיתי בעיניים שלו את
התשישות, ובכל זאת הוא שטף כלים. אני והפה הגדול שלי. גם אני
הייתי מתעצבנת אם הוא היה מעיר לי כזאת הערה. אולי אפשר להדביק
אותה? יותר מדי חתיכות. מה יחמם אותי עכשיו בחורף? די! להפסיק
להיות כזאת סנטימנטלית. רק צלחת.

נשארה כזאת ערימה בכיור, לא הספקתי אפילו חצי. אולי אני אפגש
עם שירה, וכשהוא יחזור אני אגיד לו שהתעכבתי בבית קפה. האצבע
כבר לא כואבת כל כך, והדימום הפסיק. אני צריכה להפסיק לחפש
תירוצים כל הזמן. יאללה, נחזור למדיטציה. בתור מנטרה אני אזמזם
את 'הסבון בכה מאוד', ואולי אני אגיע להארה.