נועם סולו / מרחקים |
היא ענתה אולי, ביום מן הימים.
ובלב, הגעגוע, ממלא אותו תקווה.
שיצאה היא, אל הדרך, והיא כבר שבה.
יום חדש עומד בפתח, מנפץ לי אשליות.
היא אמרה אולי מחר, מחר נגמר אתמול.
כשבחוץ זרחה השמש, אז בפנים האור כבה.
היא עצמה את שתי עיניה, ובים טבעה.
כי אצילית היא,
ואוהבת,
וחמה למרחקים,
היא הייתה לי שמש,
ים ועננים,
כשבתוכה שיכור צללתי,
איך הייתי מאושר,
היא אבדה לי כבר,
אבדה לי כבר,
אני נזכר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|