"תראי איזה יופי," אמרת לי אתמול

כשנדחקנו תחת הסככה שליד חדר האוכל

והגשם הכה והכה במתכת, בשאגות

קצובות, אטומות

ואני שמעתי תופים



ובהבזקי שלוליות ראיתי את

השליח המכונף, וסנדלי הכסף שלו

נצנצו בין הטיפות

"הם באים, הם באים

מטפסים בכבדות על צלע ההר

כבדים וזקנים כמו ענני סערה"

וקול זעקתו מתערבל וגווע

בשאגה של רוחות

וענפים נשברים



"הם באים..." ונסחף עם הרוח

כמו קורים קרועים

של עכבישים בגשם

והמרכבות יוצאות, והגלגלים שרים

תנו לנו, תנו

ועומדים שם זקופים וגאים

לוחמים אדומים ובידם חניתות

וקול צחוקם מתגלגל ברעם של

ייאוש



ומטרטרוס הם מוסיפים ובאים

עננים אפורים, ערימות של נוצות

מלחמה על קסדות

ומאופק עד אופק שחור, וצללים

מוסיפים לטפס על ההר



והמים

נשפכים כמו דם

נושקים לאבנים, לגלגלי

מרכבות, והשער נפתח



והשער נפתח.

והגשם שואג על הסככה מלמעלה

בקור ובזעם, זיכרונות טיפשיים

העליתם עליכם את

חמתו

ורגע דממה.



ורעם.



"תראי איזה יופי," אמרת לי בשקט

כשהברקים קרעו את השמים לחתיכות

ואני התפעלתי איתך מהזיגזג

המסנוור הזה, שהצליף בשחור

וידעתי

שניצחנו שוב