קר מאד ותחנת הרכבת הקטנה פרוצה לרוחות משני כיוונים.
אישה עומדת מול מכונת שוקו, בוהה בתפריטים: נשיקה לבנה (זה בטח
אבקתי), מוקהצ'ינו (זה בא בחשבון), אספרסו (כבר שתיתי קפה
היום); כמה צעדים ממנה שני צעירים במדים נשענים על אשנב
הכרטיסים מציגים נייר כלשהו ומסבירים לאיטם לקופאית הרוסיה
שצוו שמונה. חותמים לה כאן וכאן. הם סוחבים על גבם נשק, תרמיל,
מעיל. משמאלם נער מתולתל מחזיק גיטרה בנרתיק, מחייך לעולם
באופן כללי.
האישה פוסעת הלוך ושוב בצעדים מהירים מהמכונה למסך הפלזמה
התלוי מעלה וחוזרת חלילה. היא מנסה להתחמם. על גבי המסך נראה
אלון בן דוד, גם לו קר כנראה, אפו אדום, הוא לובש מעיל עור
ומסביר בהרבה מילים מלאות רגש שאין לו בעצם מה לחדש. בין רגליו
נעות כתוביות מבזקים כחולות: אזעקת שווא בבאר שבע.
האישה מכוונת ממרחק ומשליכה את הכוס הריקה לפח. היא מחככת
ידיים בעצבנות, כתפיה מתוחות, משפשפת את אפה, מביטה בשעון
העגול המואר.
הרכבת מאחרת.
היא מתקרבת מעט לכיוון המסילה, מנסה להביט באופק ומיד נהדפת
לאחור בפתאומיות מתנועה מהירה שחותכת את האוויר בגסות שאין עמה
ויכוח.
"נוסעים יקרים", מגיע באיחור צליל קריינית נעים ושקול: "בתחנה
זו עוברות רכבות מהירות שאינן עוצרות. הנוסעים מתבקשים שלא
לעבור את הפס הצהוב..."
האישה מקללת בשקט. הצעיר עם הגיטרה ממשיך לחייך באופן כללי.
האישה חשה בבחילה קלה המתחילה לבעבע בעע. מתחשק לה להקיא את
המוקהצ'ינו שדחפה לעצמה עכשיו, ישר על הפסים.
הצעיר עם הגיטרה כמו קורא את מחשבותיה, "רוצה טישו?" שואל
בנימוס. סתום ת'פה. היא חושבת. אל תנשוף לי באוזן. אל תנשום
לידי בציפייה אפילו. לא רוצה להכיר אותך. מורעלת. בשעה הזאת
אני כבר מורעלת. לא יכולה להכיל עוד בנאדם אחד אפילו. לא
מעוניינת לחייך, לא רוצה להקשיב. בארה"ב כבר פיתחו מכונית
מעופפת. למה כאן הרכבת עדיין על הפסים? פסים? סים?
"לא תודה", היא עונה בקיצור ומתרחקת. הנער מושך בכתפיו,
מחייך.

רכבת לילה, חצי ריקה.
מוארת, חמימה. שטיח כתום מוכתם. היא מתיישבת בקומה הראשונה
באנחת רווחה. גל הבחילה והשנאה מתחיל לשקוע לאיטו לתוך כאב ראש
המשתקשק בהשלמה עם צלילי הנסיעה.
מרגישה ניקוי ראש.
סוף סוף לבד.
סוף סוף לבד.
סוף סוף לבד.
סוף סוף לבד.