בסוף פרוזדור ומאחורי דלת יש עולם אחר. לפעמים כשאני משתגע אני
הולך לקצה, קופץ לבקר. זה לא שיש שם יצורים של אגדות או אווירה
של גאולה. מה ששונה במקום ההוא זו ההרגשה הזאת כשמשתחררת
הנשמה. כשאתה נמצא באפלולית ההיא של קרירות מעורערת ותחושות,
המחשבה שלך בוחרת פשוט איך היא רוצה להיראות. מותר לך שם
להרגיש שעצוב כי המקום לא כופה את השמחה. אבל גם לעצב יש חיוך
שם ואפילו יש לו מנגינה. אולי ההבדל הכי גדול שאני מרגיש כשאני
חוצה את המפתן, זה שאפילו אם אני סתם דפוק אני מקבל את כל
הזמן. במקום ההוא לא עושים לי חשבונות אם אני בסדר עם כולם.
אין שם אף אחד ורק לי, אפילו לרגע, שייך כל העולם. ורק המנגינה
הזאת מלווה את כל התחושות כמו כנר שמנגן ברחוב. אפלולית,
צלילים וחופש, תהיה אתה ורק אתה כי אתה זה טוב. זה לא מקום
לסוף שבוע, זה לא שמזמינים שם חדרים. זו רק פינה לחמוק אליה,
להיות לבד, לסדר את החיים. גם לזמן שם אין שעון שמתקתק תמיד
מזכיר לך שאתה חייב להתקדם. שעונים לא מצלצלים, אין רעש של
צופרים או כל דבר צורם. ואני מכיר את המקום הזה שבסוף פרוזדור
ודלת, הייתי שם כבר. הייתי רוצה להזמין אותכם לבקר איתי אבל זה
עדיין לא מותר. יש אנשים שבשבילם מקומות עם מנגינה הן שיא של
תואבה. ורק אני, זה הקטן, לא מבין, לא מצליח לקלוט, מה הסיבה.
בסוף פרוזדור ודלת הם לא יכולים לחדור, וזה עושה להם רע. כי
במקום שבו הם לא שולטים משתחררת הנשמה, המחשבה, האמונה,
משתחררת ההבנה. הם נעלו את שערי הבית והם שמו שם כלבים. את
המפתח הם זרקו למכונות שהם יוצרים. יש רק דרך אחת לסדוק את
השיריון, לחדור את הבטון ולמצוא את המקום. האנשים הרעים עדיין
לא גילו איך אפשר לכבוש לנו את החלום. אז פעם אחרונה לפני שאני
משתגע והולך את ההליכה. בסוף פרוזדור ומאחורי דלת יש מקום בו
לדמיון יש ממלכה.