בלילה חשבתי, שאולי עדיף לי פשוט ללכת. אבל דיברתי איתו עד
ארבע לפנות בוקר, והוא גרם לי להבטיח שהוא יקום בבוקר ואני
אהיה חיה ונושמת, אז הבטחתי. ואני חיה אבל כואבת.

אתמול, אמא אמרה לי שהיא שונאת אותי ואבא כבר מזמן אומר. ואני
הרגשתי שאין לי סיבה בכלל להיות פה, כי בסה"כ אולי יהיה עדיף
לכולם, כולל עצמי, אם אני לא אהיה.

גרמתי לאלעד להבטיח שהוא יבוא לבקר אותי בקבר שלי פעם אחת,
ביום שהוא לא יום זיכרון, ויביא לי פרח ויגיד משהו מצחיק,
בשבילי. ושבהלויה שלי הוא לא יגיד לאבא שלי שהוא מצטער בשבילו
אלא רק יחבק את אחי הקטן ויגיד לו שאני מוסרת שאני אוהבת אותו
ושאני מצטערת שהשארתי אותו ככה לבד אבל אני פשוט לא יכולה
יותר.

אמרתי לו שמותר לו לבכות רק קצת קצת ואז הוא צריך ללכת ולמצוא
מישהי שתגרום לו לחייך המון המון ולצחוק את הצחוק היפה שלו.
ואמרתי לו שיוודא שלא משקרים בהספד שלי ושיזכור אותי לפעמים,
אבל רק אם הוא רוצה.

החיים האלה יכולים להיות טובים מאוד למישהו, ולמישהו אחר טובים
פחות, אבל פשוט יש אנשים שלא עומדים בכובד של הלא-טוב ונופלים.


נראה כמה זמן עוד ישאר שיווי המשקל בשבילו.