היא חלמה בהקיץ על ירוק של חמציץ,
היא חלמה ששדות פזורים לה בכיס, וצחקה,
היא ישנה לה על דשא,
דמיינה שקטיפה,
וחשקה במולדת עטויה בגלימה,
היא בוהה בירח, כאילו עליו,
מתפללת לאל שימטיר כוכביו,
הצינה בפניה ואל תוך נשימתה,
מבשרת צלילות, על היום שחלף,
ונוסף,
הצטרף לו הלילה אליה ממש,
ועטה על פניה חשכתו,
היא חלמה על אגם, ומים קרירים,
על האור שנופל לו מבין עננים,
ושתקה,
היא הלכה לביתה בשביל הכורכר,
מחייכת געגוע אל ירח מוזר,
אל הלילה ואל השדות,
אל עצמה.

היא את, אתה ואני בימי הודיה או תהיה לבאות.