פרק א': לידתו של שאנגול

-"מה אתה צריך?" הוא שאל בקול רם וגס.
-"לא יודע... הרבה דברים." עניתי בפחד ובתמימות.
-" יש לך עשר דקות. קח כל מה שאתה צריך. בגדים, אוכל, כלי
רחצה. מה שאתה רוצה. אבל עשר דקות. לא שנייה יותר מזה.  נו?
למה אתה מחכה? זוז!!!". לא יודע למה, אבל תמיד הערצתי אותו.
היה משהו בקול שלו, הקול המונוטוני, הרגוע מצד אחד, אך אכזרי
ואפל מצד שני. הוא שלח אותי לקחת "את מה שאני צריך". לא הבנתי
למה הוא התכוון.

מה אני צריך? מה הוא רוצה ממני?

הלכתי לחדר הקטן שלי. טיפסתי על המיטה, לאט לאט. "עוד שבע
דקות" הוא אמר בקור רוח. "תזדרז!".
לקחתי את התיק הגדול והיפה ביותר שהיה לי. מין קיטבג טיולים
כזה, כמו שבסרטים.
שמתי שם כמה חולצות, סוודר או שתיים, כמה זוגות תחתונים,
גרביים, בגד ים, כפפות, זוג נעלי עור יקרות ויפות- את המגפיים
נעלתי מייד- לא רציתי לסחוב אותם בתיק.

מברשת שיניים ומשחת שיניים... שיהיה.
סכין גילוח, סבון ואת השרשרת מגן דוד שקיבלתי בבר מצווה מסבתא,
שמתי עליי.

"שלוש דקות! תזדרז כבר!" הוא אמר בעוקצנות.

בלי לדעת מה קורה, לאן אני הולך, הלכתי אליו חזרה.
הוא עבר על החפצים שלי, ונתן לי קערה קטנה, תפוח אדמה מסכן,
שני מסמרים ומצפן.

הוא מסתובב, והעיניים שלו מבריקות, כמו עין של נמר.
הוא אומר לי בחיוך- "אל הג'ונגל אתה יוצא. שם אתה תחיה,
ותיוולד מחדש. בהצלחה."

כעבור כמה שעות של ערפול חושים, מצאתי את עצמי בין סבך של
עצים, נחלים, אגמים, ציפורי שיר וקור אימים, שחדר לעצמותיי כמו
מים הנספגים באדמה יבשה וגבשושית.

כאן אני אמור להיוולד מחדש? בג'ונגל?

מה שנראה כמו מקום שמוליד רק עכבישים ויצורים נחותים, ולוקח
אליו בני אדם תמימים והופך אותם לחיות פרא, הסתבר להיות מקום
הלידה החדש שלי, בלי שאני מודע לכך בכלל.

לא ידעתי מה לעשות.
הסתכלתי מכל עבריי, לא ראיתי אף אחד.
פתחתי את התיק הגדול והכבד שעל גבי, והוצאתי אולר. גילפתי לי
מקל הליכה מאולתר מענף גדול ששכב לידי. לקחתי את המקל בידי,
והתחלתי לצעוד. לצעוד, לעבר לידה מחדש.