[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אנחנו נשואים חמש שנים. אין בינינו אהבה. המין מזדמן. פורקן
כרוני, מנוזל ולח. כשזה נגמר, היא נושאת את גופה המכביד
לשירותים, אני פותח מקלחת ונותן למים לזרום עלי עד שאני מתנקה
ממנה. התינוקת שלה מעייפת. החיתולים, הריח המר הזה. לא, אין
בינינו אהבה. רק סידורים. קניות, ספריה, הצגה (נתקענו עם מנוי
דו שנתי לקאמרי, וחבל לבזבז). אתמול נכוותה מהתנור, אז לקחתי
אותה לאיכילוב. היא ביקשה שאחזור הביתה, להיות עם התינוקת, אז
אמרתי כן ונסעתי. נתקעתי שעה על האינטרנט, עד שהיא שבה. שאלתי
מה שלומך, היא ענתה בסדר, אמרתי צריכה משהו, אולי כוס קפה, אז
הכנתי לה. בלילה היא גונחת מתוך שינה. אני מביט בתקרה, יד אחת
מונחת מתחת לעורפי, השנייה מחפשת את הלב, ואני מדמיין כוכבים
בשמיים. לאחד מהם, רגע לפני שאני נרדם, יש הילה כחולה, וגמד
קטן מנסה לומר לי משהו. אבל אני כבר ישן.
בשלוש אחרי הצהריים התינוקת הפסיקה לבכות. טפחתי לה על הגב עד
שהיא נרדמה על הכתף, ואז הנחתי אותה בלול, וכיסיתי. הלכתי
למטבח להכין לעצמי קפה ולעלעל בעיתון, אולי יש משהו טוב
בטלוויזיה. היא התקשרה ואמרה שתעבוד עד מאוחר, ואני שאלתי אם
היא צריכה משהו מהסופר, כי אני תיכף הולך. לא, תודה. טוב, אז
ביי. חזרתי לסלון לסיים את הספר, אבל היה קר. הדלקתי חימום
ושמתי עלי משהו עד שזה יעבוד. אחר כך קבעתי עם חבר, לקפוץ
למוסך של אחיו, אולי יעשה לי מחיר טוב. אבל הקטנה התחילה
להשתעל מתוך שינה, לא יכולתי להשאיר אותה ככה. אז ויתרתי. היא
חזרה בשמונה וחצי ושאלה איך היה לי, אמרתי בסדר, ואיך אצלך.
אבל היא כבר סגרה את דלת חדר השינה מאחוריה, מסירה את הבגדים
ומתכוננת לצאת עם חברה לבית קפה. היא בחרה את השמלה השחורה
ושאלתי אם לא יהיה לה קר, אמרה לי אתה יודע מה, אתה צודק,
ולקחה את המעיל שקנינו באנטליה. התינוקת התחילה לצרוח ולא עזר
גם המוצץ. התקשרתי לפלאפון שלה, והוא לא היה זמין. כל כך בא לי
להעיף לתינוקת הזאת סטירה, אבל התאפקתי. בסוף היא הקיאה
ונרגעה. ניקיתי אותה, החזרתי אותה ללול והיא נרדמה. חשבתי אולי
בכל זאת לצאת החוצה, ואז ראיתי שיש משהו טוב בטלוויזיה, וקר,
למי יש סבלנות להתחיל להתלבש. פתאום צילצלו בדלת, וזה העיר את
התינוקת. רצתי קודם אליה ולקחתי אותה על הידיים כמו שהיא
אוהבת. ואז הגעתי לדלת. עמדה שם השכנה מלמעלה ושאלה אם יש לנו
מלח כי בדיוק נגמר לה. כן כן, תיכנסי לשנייה, קצת קשה לי איתה.
אולי אני אקח אותה ממך, היא הציעה, אז נתתי. התינוקת נרגעה
בשנייה. דווקא דירה יפה יש לכם, אמרה בנימוס כזה של שכנים.
תודה, תודה. ואז היא נכנסה, הסתכלה בנו במין מבט משונה, שאלתי
מה קרה והיא סיפרה שתפס אותה כאב בטן והיא היתה חייבת לחזור כי
היא שכחה את הכדורים בבית. לשכנה לא היה נעים, אז היא לקחה את
הסוכר והחזירה לי את התינוקת. תודה, להתראות. שלום, שלום.
אנחנו נשואים חמש שנים, באותה מיטה, לילה ועוד לילה, וכל לילה
מחדש, חוץ מהמילואים אני חושב, ופעמיים כשהיתה צריכה לנסוע
לאמריקה מהעבודה. בשנה שעברה קניתי אקדח, אחרי שלילה אחד נכנס
הביתה פורץ ואפילו לא הרגשנו. היא לא נרגעה חודש, אז חשבתי שזה
יעשה לה טוב. הוא נמצא בשידה מתחת למיטה והכדורים מתחת לכרית,
ליתר בטחון. היא ישבה בשירותים יותר משעה עד שהתחלתי לדאוג.
שאלתי אם הכל בסדר, והיא אמרה כן, תיכף אני יוצאת. המים ירדו
באנחה כזאת והיא פתחה את הדלת. הפנים שלה היו נפוחות, אדומות.
לא מתאים לה להיראות ככה. בחורה בסך הכל די נאה, אין מה
להתבייש. לא יזיק להוריד חמישה שישה קילו, אבל חוץ מזה הכל
בסדר. רק הסתכלתי עליה והיא התחילה לבכות. אמרתי מה קרה, את לא
מרגישה טוב, אולי אני אקרא לרופא, והיא צרחה תשתוק כבר והעיפה
לי סטירה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי. מה קרה, שאלתי שוב והיא
צעקה עלי שאין לי מושג, ואני חתיכת אימפוטנט, ונמאס לה מהחיים
המחורבנים האלה. שתקתי. מה יש לי כבר לעשות כשהיא ככה, חוטפת
את העצבים שלה. ככה זה כשנשואים, יש עליות וירידות. התינוקת
התעוררה מהצעקות, והיא הלכה אליה. אמרתי לה, את רואה, תראי מה
את עושה, איך את מעצבנת את התינוקת, היא לא רגועה בגללך. היא
לא הגיבה אפילו, אז הלכתי לצחצח שיניים. שוב ירד לי דם.
החניכיים האלה לא נסגרים, כבר כמה חודשים שהם ממשיכים לשפוך את
זה. היא ישבה על המיטה, מכוסה בשמיכה עד הצוואר, הטלוויזיה
היתה פתוחה אבל היא הביטה בי ושתקה. אתה בוגד בי, היא אמרה
פתאום. מה? בוגד בי, עושה את זה עם מישהי אחרת בשעות שאני לא
בבית, משאיר לה סימנים, סקס, מין, מבין? מה פתאום, עניתי לה,
מאיפה בא לך הרעיון הזה. זאת השכנה הזאת, נכון? איזו שכנה? זאת
עם המלח, ההיא שהיתה פה קודם. אוי, אולי תפסיקי לקשקש כבר,
התחלתי להתעצבן. הופה, היא חייכה מין חיוך עקום כזה, מישהו פה
מראה קצת רגשות. התקרבתי אליה והיא נרתעה ממני. לך, היא אמרה,
תעזוב אותי בשקט. נגעתי בה בקצה האצבע, בכוונה, להרגיז, והיא
סילקה אותה. שלא תעז לחשוב על זה אפילו. למה, גיחכתי, זה לא
הערב שלנו? פעם בשבועיים, לא?
כל לילה היא גונחת והפנים שלה מתעוותים. אולי הסיוטים מפחידים
אותה, אולי כואב לה מאז הניתוח. כריתת רחם, כן. לא היתה ברירה,
מצאו שם גידול, ובמקרים האלה, הסביר לנו הרופא, אסור לקחת
סיכונים. עניין של חיים ומוות זה יכול להיות וצריך להחליט מהר.
אני שם את היד מתחת לעורף ומקפיד שהשמיכה לא תברח לי מתחת
לרגליים שלא אתקרר. היא עם הגב אלי. רק בגלל שהתנוחה הזאת נוחה
לה. כבר שנים שזה ככה. זה לא קשור לאהבה, או חום. פשוט עניין
של מיומנות, הרגל שנשאר מזמן, עוד לפני שהיכרנו. לפעמים, במהלך
הלילה, יוצא שאני נוגע בכדורים הקרים, הקשוחים, וזה מרגיע
אותי. אם מישהו יבוא, אני אהיה מוכן. הגשם החל לרדת. קודם ברחש
קל, כמעט בלתי מורגש, ואני חשבתי שזו אולי הרוח, עד שהתגבר,
נסחף על הרעמים, וברק אחד שהפציע העיר אותה בצעקה, ופתאום
נצמדה אלי בחוזקה, אז חיבקתי אותה כי מה נותר לי לעשות. לקח לה
מספר שניות להבין מה היא עושה, והיא הרפתה ממני. הנחתי לה,
למרות שהיה די נעים, הגוף שלה, הרך הזה, כמעט מוכר. לא יכולתי
להביט בה, זה היה מוזר, וקפצתי מהמיטה לבדוק אם כל התריסים
סגורים והתינוקת לא התעוררה מהרעשים שבקעו מבחוץ. היא ישנה
לשמחתי ואחרי שיצאתי מהשירותים חזרתי למיטה. ככה שכבתי כמו
שאני רגיל חמש עשר דקות, ואז הרגשתי את היד שלה, פתאום הרגשתי
את האצבעות שלה, מחפשות את הבטן שלי. המתנתי. הפסקתי לנשום.
משהו צורב עמד לי בגרון כשהיא ליטפה את פני, דיגדגה את אוזני
והניחה יד חמה, לאט, מתחת לחולצת הטריקו הדקה, בלי לומר כלום.
חזרתי, באנחה קלה, לנשום כמה נשימות עמוקות, והיא פלטה מין אוי
כזה, רפה, לפני שחזרה לבכות. אני מכיר את הבכי הזה. כל כך שקט,
בחלל השחור של חדר השינה, מטפטף על הלחיים, איטי, מכרסם את
האוויר שבינינו. שאלתי בצרידות אם היא רוצה נייר טואלט והיא
אפילו לא ענתה, רק המשיכה לייצר נוזל מלוח, מרוכז, על שפתיה,
לעבר גרונה, וידה החמה גורמת לליבי לפרפר ללא שליטה. אולי בכל
זאת, הצעתי בלחישה שהפחידה אותי. משהו בי התכווץ ומיאן לחזור
בו. לא, תודה, היא ענתה והפעייה הדקיקה התרחבה למטר שוטף
ולגעייה אחת גדולה, שהאפילה על המבול שבחוץ, המייה ברורה,
מכוונת, נואשת וחסרת תקווה, אומללה, גלמודה, לא מרפה, אי אפשר
בשום פנים ואופן לחמוק ממנה, לא בדברים רפים, לא בהצעות קטנות
ובסליחה, לא בנסיון כושל לרדת ולהביא כוס מים, רק לשכב כך, חסר
אונים, מבוייש, אבוד, ללא תכלית, בלי חיים, גמור וסגור, איתה,
לצידה, קרוב אליה, נושך שפתיים, פוקח עיניים חזק חזק, הגוף
צפוד, מבועת, לא מעז לנוע לא לכאן ולא לשם, ואשתך, אהובת
נעוריך, רעייתך, המאהבת שעשית לך, בוכה לצידך, מתייפחת בכאב
נורא, שורטת בדמעותיה את הנשמה העלובה שלך, את מה שנותר מהכבוד
העצמי, מהגבריות הפאתטית, ואין לך תשובה, כי המלים כבולות זו
לזו, נתונות במכלאת הגרון והצוואר, חונקות את ליבך, כן ליבך,
ומבקשות מוצא. ואין מוצא. כבר אין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם מסע
ארוך בחיפוש אחר
משמעות, וזה
בדיוק משמעותם.

בלוק סאן מחפש
משמעות


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/8/01 5:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריס דנה סאן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה