פעם היא כתבה לך שהיא מבקשת שתתן לה רק עשר דקות אחרונות
להסביר לך את כל הרגשות שעברו עלייה.
אבל עכשיו זה בסדר... היא לא צריכה עוד עשר דקות.
לא, היא לא צריכה אפילו פאקינג דקה אחת.
היא המשיכה הלאה, נכון. אבל היא לא עברה אותך, היא עדיין תקועה
לידך, בתוכך, נושמת אותך, חיה אותך, צורכת אותך לאט - בדממה
רועשת. כשהיא נזכרת ברגעים היפים איתך, היא מבינה למה בכלל
נולדה ומיד בוכה, מהידיעה שהרגעיום היו קצובים, מעטים, בלתי
ניתנים לשחזור, כל אחד לעצמו, כל אחד משלו - אף שיבואו אחרים.

וזה הזמן שלה!
לגדול... לפרוח.. .להשכיל... להכיר... לצאת... לבלות...
ליהנות... לשמוח... לאהוב!
אבל כרגע היא מעבירה את חייה בלנבול, לשקוע... לשנוא...
לבכות... לכאוב... לחתוך!
וריד ועוד וריד, משאירה צלקת ועוד צלקת, דמעה ועוד דמעה...
למי אכפת?!

היא נתנה לך להרגיש כמו נסיך, לחיות כמו מלך ולהיות נאהב כמו
באגדות.
כל חייה היא הייתה מצייתת לבקשותיך, חוזרת ואומרת לעצמה "אני
שוות נפש באשר לידיעה שהייתי יהירה כי בסוף קיבלתי את הסוכרייה
המתוקה והנהדרת שלי שלמענה כדאי הכול -  כל שנה, כל יום, כל
שעה, כל דקה של תחושת כאב צורם"

יכול להיות שגם אתה נאבק, בדרכך, בכך שאתה מציע דרך אחרת,
שפויה.

    אבל שפיות היא הדבר האחרון שהיא מחפשת כאן.