נכנסתי הביתה וראיתי אותו עומד עם מבט אחר על הפרצוף מבט שמבקש
משהו ואז יצאו לו המילים מהפה כאילו הוא התאמן לפני שהגעתי
"ענתי אני צריך לדבר איתך", עברה בי צמרמורת בכל הגוף ידעתי
בדיוק מה הוא הולך להגיד והוא אמר "אמא שלך ואני החלטנו להפרד"
כל מילה שקלה טון ואז שהוא ניסה להסביר את עצמו הרגשתי איך יש
עלי משהו ששוקל כל כך הרבה שאני עוד מעט מתמוטטת תחת הלחץ של
המשקל שמתחזק כל מילה שנזרקה לאוויר הרגשתי איך זה יותר מידי
בשבילי ושאני צריכה פשוט לקום וללכת, כאילו לא שמעתי את זה,
כאילו זה לא קרה. אני עצמי הלכתי למרות שנשארתי יושבת ליד
השולחן במטבח שהוא מסתכל עלי הלכתי ניסיתי לשחזר במוח ריבים או
צעקות שהיו בינהם ולא מצאתי, שום דבר היינו משפחה מושלמת ובאמת
לא היו ריבים, אבל גם לא היו דיבורים.
"אהלן אבא" אמרתי שנכנסתי לדירה שלו בעוד אחד מביקורי הפתע
שלי, ראיתי אותו עומד עם המכחול ביד שמח לראות אותי, מצייר עוד
ציור על בד גדול שאומר כל כך הרבה בלי בכלל מילים. הסתכלתי על
היצירה האחרונה שלו בעודה היא מתייבשת הסתכלתי וראיתי פתאום
ככה מול עיניי את כל מה שהוא מרגיש ראיתי דמות קטנה וידעתי
שזאת אני וראיתי דמות שחורה גדולה ונשית משהו וידעתי שזאת אמא
שלי וראיתי עוד דמות יושבת בפינה עם זרקור עליה יושבת מפוחדת
כל כך שכבר בא לי לקחת סכין ולקרוע את הד רק כדי לגאול אותה
מיסורייה. והסתכלתי על אבי, והסתכלתי על הדמות. ורציתי למות
בחיים לא הרגשתי ככה, נזכרתי באותו ערב שבהם הוא אמר את אותם
המילים שהכניסו כל כך הרבה בלאגן לחיים שלי "ענתי אני צריך
לדבר איתך". |