מוכר את החיים שלי,
עבור פיתויים קטנים שאמרו לי שהמציא אלוהים,
והקורות חיים שלי הם גם לא שווים הרבה,
כי בעצם לא הספקתי לגעת בעולם,
ובעצם גם הוא לא הספיק לגעת בי.

הנאות היום יום תלויות במי שסביבי,
ואני רוצה להשתנות,
אבל נתקע במחשבות העבר,
שזה בחיים לא יכול לקרות,
ומנסה להרשים ובעצם מתנהג כמו אידיוט.

משמעויות בעולם לא חסרות,
אבל אם חבר ישאל אותי על משמעות בשבילו,
אגיד לו שאין לי אחת כזאת,
כי בעצם לא הספקתי לגעת בעולם,
ובעצם גם הוא לא הספיק לגעת בי.

אז את שלוותי אמצא בין החול לים,
שהשמש לא עוזבת אף פעם,
ואחשוב מחשבות ריקניות,
על אופציות לשינויים מהפכניים,
ואצעק בקול, שלנו יש צבא של קופים,
ומנסה להרשים ובעצם גם אני אוהב בננות.