אותו מחנק קטן, עולה ויורד, מכווץ את הגרון. עולה מלמטה וקופץ
בין האזניים. את לא מרגישה? איך הכל נהיה חם פתאום,
והדמעות...
כשמילה פוגעת, כששיר מתנגן במקרה, אותה התרגשות מקוללת שלפני
הבכי והנה זה בא.
את לא מרגישה? איך אפשר למחוק את השנים שלנו, את כל הרגעים
ההם, ואת עדיין לא מרגישה.
אומרת שנגמר לך, שמאסת בנו. ואני אהבתי, ואני אוהבת עכשיו,
ואני לנצח אוהב.  
עוד שיחה שנמשכת שעות, מנסים לסיים את זה יפה. זה כל מה שחשוב
הרי, לסיים את זה יפה. שלא ירכלו אחר כך, שלא יחשבו דברים
רעים, אחר כך. מה יישאר לנו אחר כך?
שיבוא מישהו וינפץ את כל הזכרונות והגשם יפסיק, ואני אמשיך
לכתוב ולאהוב אותך. אף אחד לא אמר לי כמה קשה יהיה, גם לא
ניחשתי.
את צריכה שאני אכתוב לך, את צריכה שאני אבכה לך, צריכה אותי.
כן, את צריכה אותי ואת לא מתביישת להודות.
ואני מחזיקה אותך מעל המים, שלא תטבעי רק שלא תטבעי ואז מה
יישאר לנו? עם מה נתמודד כל בוקר מחדש?
נקום ונשתה, נעשן ונדבר, נירדם מכעס ושנאה. ומילים חדשות
שמעולם לא דמיינתי או שמעתי יוצאות ממך. כאב חדש, מה את
יודעת.
ואת עדיין לא מרגישה?