ביום שבו השמש לא הציצה
מבעד להרים השחורים
אף אחד לא ידע שנגמרו הימים.
רק אני ידעתי למה השמים קודרים.
מי ידע שמי שההין לכפור באלוהים
יזכה לראות את אחרית הימים.
מי ידע שזה שהתנתק מהאנשים
יזכה לחלק עונשים.

כעל כנפי נשרים דואה הזמן
והקץ מגיע גם אם הוא לא הוזמן.

במקום מאור עולם יזכו לחושך
כי מאור העולם כבה וחשך.
לא ידעו יותר אהבה
משנאה שתו ומשנאה חיו
ולדם אחרים השתוקקו.

האם זה העולם
שתמיד היה
האם זאת מציאות
או שזאת סתם אשליה.

עמודי מרומים לא יותר נכונים
ויחפים הם בורחים
מעל לחול החם
בורחים מצעדת הלוחמים
שמשתוקקים אותם לכרות
על רקע צעקות הנשים
ועננים שחורים.
ולא ידעו עוד אלוהים
ולא ידעו עוד חוקים.

רעמים וברקים
הציגו מין שמחת חיים
מן אושר נצחים
והודיעו שאין אלוהים
הוא עזב לצמיתות,
הפיל ושכח להרים.
הלא זאת מטרת החיים
להתכסות בתכריכים?
הלא זאת מטרת החיים
ללבוש תולעים
לכבוד מותו של האלוהים?

אם ידעו
למות צעירים
הם לא היו זוכים
לראות את
אחרית הימים.

וזה שנבחר לשפוט אתכם
תולעים קטנים.
לא ירחם עליכם
כל עוד אתם חיים.
אתכם ישליך מהעזאזל.
ותדעו את כל הסבל
שגרמתם לאלה שלא יודעים דיבורים.