נתתי הכל,
לא נשאר לי דבר,
נמאס לנסות,
מהקצב נשבר,
אך לאן להמשיך,
אם אבדו עקבות,
ולמה לנסות,
אל האופק לצעוד.

הוא תמיד מתרחק,
אם אפילו ארוץ,
שוב מחנק בחזה,
האויר כה נחוץ,
אך אזלו הדמעות,
ובראש מהדהד,
צחוק פראי, לא נשלט,
ואני שוב בודד.

בין שמיים וחול,
בחלל השומם,
אין אדם מסביבי,
וליבי מדמם,
מדמם דם כחול,
או ירוק, או שחור,
לא מבדיל, לא רואה,
מסונוור מהאור.

מסומם מכאב,
ואולי אכזבה,
לא רוצה להבין,
שגם מאהבה,
מחייך לעצמי,
חיוך מזוייף,
מגרד את הראש,
מנגב את האף.

מסתובב עם הגב,
לכיוון השקיעה,
מסרב להפנים,
שאולי זאת שגיאה,
מתרחק בכל צעד,
יותר ויותר,
ממי שאי שם,
לו קראתי חבר.