היא ביני לבינך,
הדממה,
אפלת הדמדומים לבשנו,
ושתקנו בצעקות,
עיניים יורקות ברקים,
בין הקירות מהדהדים רעמים,
ונרות עוד בוכים, עייפים,
מההמולה.

רק דממה,
מגשרת, מקשרת, מחזיקה בחיים,
מביטים,
מרגישים,
מנסים להבין,
רוצים להסביר אחד לשני,
רק שהשעון מתקתק, מקרב את קץ החיים.

מבפנים,
זה פורץ ונודם, ושותק, ונפטר,
בדממה,
האם באמת היתה שם פעם אהבה,
בנשמה,
מפנימים, מתקרבים ושוב חוטאים,
כמו בפעם הראשונה, כמו בפעם האחרונה,
וביני לבינך רק דממה...

נאמר הכל,
לא נשאר מקום לדממה,
הנרות הבהבו, גוססים,
רק אנחנו עוד לא מבינים,
שהצלחנו לשוב לחיים,
בזכותה...