ארי אהב שונסונים צרפתיים, הוא אמר שהם "עושים לו את זה" -
אותם זמרים שמזמן עברו מן העולם ואיש מבני גילו לא הזכיר אותם.

"למה לעזאזל אתה שומע את הגועל נפש הזה: אקורדיאונים, פסנתר,
צרחות בצרפתית, מה לך ולזה", כך היו שואלים אותו חבריו לעבודה,
אך ארי חייך חיוך נבוך ושתק.
הוא לא הבליט את הדיסקים שלו, למעשה איש לא היה אמור לדעת את
זה, הוא נהג לשמוע אותם מתוך קלטות במכונית, בדרך למשרד.
יום אחד עצר אותו שוטר בגלל מהירות מופרזת, הוא נסע בסך הכל 10
קמ"ש מעל המהירות המותרת, בגלל ששכח את המפתחות למשרד בביתו
והוא מיהר לחזור לקחת אותם, לא שחסרו מפתחות נוספים למשרד שלו,
הוא לא עבד לבד, אבל בצרור שלו היה מפתח אחד קטן לכספת האישית
שלו, הוא החזיק בה את התמונה של אישתו הראשונה.
הם היו גרושים כבר 5 שנים, הסיבה לגירושין לא הייתה ברורה לו,
הוא אהב אותה, פשוט יום אחד כשחזרה מהעבודה היא אמרה לו שהיא
צריכה למצוא את עצמה, כי היא בטוחה שיש בה מן נטע זר, אולי
הרגישה שייכת לאיזו כת מסוימת מחוץ לארץ והיא פשוט עדיין לא
גילתה אותה, "אני חייבת לנסוע רחוק, לא משנה לאן, העיקר שזה
יהיה לבד, זה ממש לא קשור אלייך", כך אמרה לו כשדמעות עמדו
בעיניה, היא נשקה למצחו ומאז השתיקה החרישה את הבית, הוא זוכר
איך רצה במעלה המדרגות לחדר השינה, ארזה לה מזוודה, ויצאה
כשהיא שולחת מבט חטוף לעברו,  "אני הולכת לישון בבית מלון עד
לטיסה, אני יודעת שאין דרך הגיונית להסביר את זה, רק תדע שאני
עדיין אוהבת אותך ותמיד היית טוב בשבילי", כך אמרה לו ועזבה.
בכל בוקר כשהוא מתעורר התמונה הזו עולה לו בראש, הדלת נסגרת
מאחוריה, וצליל משיכת האף המנוזל, כנראה שהיא בכתה בזמן שארזה
את המזוודה היחידה שלה.
מלבד התמונה של אישתו, הוא החזיק שם את דיסק האוסף שהכי אהב של
הזמרת אדית פיאף, הוא אהב את הקול שלה, "הזמיר", כך כינו אותה
הצרפתים, הוא ראה בה את ציפור הנפש שלו, השירים שלה מוססו לו
את הלב.
השוטר סימן לו לעצור את הרכב בשולי הכביש, ארי מעולם לא היה
בחור בעייתי, הוא זכה פעמים רבות לשבחים על המשמעת הקפדנית
שלו, הוא תמיד הגיע בזמן , מעולם לא שיקר, לא היה לו שום עבירת
משמעת מבית הספר היסודי ועד לתקופת סיום שירותו כקצין בחיל
השריון.
ארי עצר את הרכב ודומם את המנוע, הקלטת המשיכה להתנגן
במכונית, זה היה שיר מספר 9 של אדית: "החיים בורוד", הוא פתח
את חלון המכונית ושלח את ידו לכפתור הווליום כדי להנמיך.
"חכה, חכה רגע אמר השוטר שדחף את ראשו לתוך המכונית, זיהיתי את
זה, נו זה זאתי", מלמל לעצמו השוטר, ארי חייך ושאל: "אתה מתכון
לזמרת", "כן, כן", ענה השוטר וגירד בראשו, "אל תגיד לי, אני
מכיר את השיר הזה... זה השיר שאחותי הכי אהבה, כל פעם ששמו
אותו ברדיו ביום שבת בבוקר היא היתה מתחילה לבכות מהתרגשות,
וואלה, נזכרתי, אדית, אדית פיאף".
השוטר חבט בגג המכונית, מרוצה מעצמו על הזיהוי המוצלח, "היא
נפטרה לפני שנתיים", אמר השוטר בקול נמוך, "אתה טועה ידידי",
השיב ארי בחיוך , "היא מתה לפני המון זמן כמעט ארבעים שנה",
השוטר הביט בעיניו ומצמץ מחוסר הבנה, "אני מדבר איתך על אחותי,
היא נפטרה לפני שנתיים היה לה גידול בראש, מסכנה היתה בחורה כל
כך תמימה ויפה", השוטר הרים את משקפי השמש למצחו, ושפשף את
עיניו הדומעות, "יאללה, סע סע, ודיר בלאק, שלא תטוס ככה
יותר".
"השוטר פנה ללכת לכיוון האופנוע שלו, "חכה רגע", ארי קרא
לעברו, "אולי אתה רוצה את הקסטה, יש לי עותק של זה על דיסק,
אני יכול לתת לך אם אתה רוצה", השוטר הסתובב וחזר לעמדתו מול
חלונו של ארי, כשידו מונחת על גג הרכב וראשו מורכן לתוך תא
הנהג, "השתגעת, שאני אשמע שונסונים צרפתיים, מה נפלתי על הראש,
יאללה... סע, סע, לפני שאני מתחרט".
ארי נדהם מתשובת השוטר, הוא סגר את חלונו הגביר את הווליום
והביט במראה איך הוא עולה על האופנוע וממשיך בדרכו - לחפש
עבריינים ששומעים מוסיקה שאיש לא שומע, להזיל על זה דמעה,
לוותר להם על הדוח, ולחזור לפוזה המצ'ואיסטית של  שוטר תנועה.