לכל אחד מאתנו יש בועה, הוא משתמש בה רק כשהיא קוראת לו, או
שהוא מרצונו מבקש להיכנס אליה, לשבת בתוכה - ולהירגע.
כשנכנסים אליה מרגישים את החמימות והדביקות של הדפנות שמלטפות
את גופנו ומשרות עלינו רוח טובה. אני היום נכנסתי לבועה
והרגשתי כל כך טוב שפחדתי לצאת ממנה.
יש כאלה שכבר שנים מנסים לצאת ולא מצליחים, הם כאילו נלכדו
בתוכה. יש כאלה שהם במצב כל כך חמור שהם ממש נלחמים בה, מנסים
לפוצץ אותה והם לא מצליחים, היא סוגרת עליהם כל כך חזק, וזה
כלל לא משנה שהמרקם שלה עדין, שום כוח בעולם לא יעזור לפרוץ
מתוכה החוצה.
כשנכנסתי לתוכה את היית שם - חייכנית ומתגעגעת, ידעתי שאם אצא
החוצה - את תיעלמי, אז נשארתי עוד קצת.
אחר כך באה הילדות - הטרקטור הגדול שחנה ליד הגן שכל כך אהבתי
לטפס עליו, לשבת על הכיסא המרופט ולשחק עם ההילוכים, סבתא
הייתה עוזרת לי לרדת ומסתכלת לצדדים שהנהג לא יגיע ויצעק
עלינו.
בית ספר תיכון גם היה שם, הסיגריה של ההפסקה הגדולה, הילקוט עם
הספרים, מסיבת ריקודים ראשונה במועדון צפוף שבקושי הצלחנו
להיכנס לתוכו - כל המחשבות האלה התרוצצו סביבי.
התעטפתי במרקם הבועתי שליטף אותי, אבל אחרי כמה דקות זה התחיל
לחנוק אותי, כמו התקפה שמתפרצת מבפנים, ואז עלה קול חזק שאומר
"צא החוצה, אתה נלכד", בהתחלה צחקתי לעצמי, איך אני יכול
להיתקע בתוך מחשבות, אני אדון לעצמי.
באמת היה קשה לצאת, הבועה סגרה אותי, המחשבות נשארו שם, כאילו
לעגו לי - לאן אתה הולך? הן שאלו, מה אתה מתכוון לעשות עם
עצמך? ממה תחיה? למה אתה כל כך לחוץ?
השאלות גרמו לי לתחושה רעה ואני רק רציתי לחזור לרגע הקודם
לפני שנכנסתי פנימה וזה אפילו לא היה מבחירה.
אני אדון לעצמי? אני כבר לא יודע, אחרי כמה דקות היא התנפצה
מעצמה אחרי ששתתה רבע ליטר מהנשמה שלי, והרגשתי חנק בגרון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.