הוא יצא מהבנק, מקמט בידו דף קטן ודמעות חונקות אותו. שני
נהרות פילחו את לחייו הרזות מקפצות על שערות זקנו המוזנח.
מתנדנד על רגליו הכושלות הוא ירד למעבר החצייה...
חריקת בלמים ואוטובוס "דן" פתר את כל בעיותיו.
-"הי, אנשים, מישהו מכיר אותו?, מישהו יודע את שמו?, איך קראו
לו, לההוא? כן, גם אני  לא יודע..."

אור. אור חזק וצעקה. קר. הי, מי צועק?, אני?!, למה אני צועק?.
קר, מואר ו... לא נוח. לא רוצה, תעזבו אותי! מה אתם רוצים
ממני?!, היה לי טוב שם!, למה הוצאתם אותי?, איך החלטתם בשבילי
החלטה כזאת?, אני רוצה חזרה, אני דורש לחזור!. מואר כאן מדי,
קר כאן מדי, יותר מדי לא נוח!, גועל נפש של עולם להוולד
לתוכו!, במחשבה שניה, מה נשאר לי חוץ מלצעוק?!

היא לא רצתה את זה. הוא לא רצה את זה. היא נקנתה. הוא שילם.
היא עצמה עיניים. הוא נשם קשה. היא נאנסה בגיל 7. הוא לא הצליח
עם נשים כבר 12 שנים. היא צריכה לפרנס שלושה ילדים מגברים של
לילה אחד. הוא צריך לברוח מהמציאות. היא עם גבר תשיעי תוך 24
שעות. הוא לא מצליח. היא מזייפת. הוא נאנח. היא מתלבשת. הוא
מרושש. היא שוב פישלה. הוא בדרכו לבנק... היא תלד עוד תשעה
חודשים...

גוף נכנס לתוך גוף, מתקשה, פולט נוזל. הנוזל בעוד 10 שנים יאבד
את אמו מאיידס ולעולם לא יידע מי היה אביו. מה נשאר לו, לנוזל,
חוץ מלצעוק?