תמיד אהבת את הגשם, אבל אף פעם לא תכננת להפוך לחלק ממנו.
בסוף זה קרה. כשהכאב התפשט, וכיסה כל איבר בגופך. במיוחד את
העיניים.
עיניים שחורות ויפות כל כך, שעכשיו הן רק דומעות. דומעות כמו
הגשם שמזמן כבר הפסיק לרדת.
אבל את המשכת. לא כמו לשמיים - לעצב שלך אין עונות. הוא עצב
ניצחי. ואת שייכת לו.
לפעמים את מנסה להסתיר. במיוחד כשאת יוצאת מהבית והאנשים
מסתכלים עלייך במין מבט של רחמים ותהיות. אז את מקשטת את
העיניים, עם הרבה שחור. שמתמזג עם הגשם שלך, הגשם שהופך שחור
גם הוא.  ואת? את הופכת לחלק ממנו, וכל מה שאת מרגישה זה רק
שחור. הרבה שחור שהתחיל בעיניים ונמשך עד הלב.
ולפעמים את פוחדת, שהגשם לא יפסיק לרדת. את פוחדת לטבוע, פוחדת
להטביע את עצמך בדמעות. ולא להיות יותר.
אז את מרימה מבט, ואת מנסה לבלוע את הדמעות ששורטות לך את
הגרון, ואת העיניים. אבל הן כבר זורמות מעצמן. מפלסות דרך
לכאב. אין לך עוד שליטה עליהן, הן כבר לא שלך, הן של הכאב. גם
את שייכת לו, והוא לא מתיעץ איתך יותר. הוא פשוט קובע לך.
מחליט שתבכי תמיד, מחליט שהגשם אצלך הוא תמידי. ולך יש רק דרך
אחת להשתלט על גופך בחזרה, רק דרך אחת להפיל את הכאב.
אבל את?
את פוחדת.