צ'כוב פעם כתב "לתיאור ליל ירח די בנצנוץ זרבוביתו של בקבוק
שבור על גבי סכר ובשחור צילו של גלגל טחנת-המים", אצלי ליד
הבית אין טחנת מים, ובטח שאין סכר, אבל באמת שזו הייתה ההרגשה
אתמול. רוח קרה הקפיאה אותי כשיצאתי מהאוטו, גם שם לא היה נעים
כל כך, החימום לא עובד מאז הקיץ. הדרך היחידה לדעת שבאותו לילה
הירח היה מעל לאופק הייתה מעט אור לבן קפוא שמידי פעם ברח בין
העננים שכל כך מיהרו להמטיר גשם על הרי ירושלים.

כבר כמעט חודש שהייתה לי מן הרגשת דיכאון, כמו סירחון מוזר
מהפה שלא משנה כמה פעמים תצחצח שיניים - לא יעבור. ורק אתמול
בלילה הבנתי, עברו עשרה חודשים מאז שהיא נפרדה ממני, עשרה
חודשים בלי חיבוק, עשרה חודשים בלי נשיקה, בלי נשיפה באוזן
ואח"כ נגיסה קטנה, בלי להרגיש איך השפתיים שלה מתחממות כשאנחנו
התחממנו.

אז, כשרק התחלנו להכיר זה את זו, גם אז היה חורף, כשהיינו
נפגשם בערבים קרים, כל כך ידעתי שכשאני אחבק אותה והיא אותי,
כמו מבקשים להיבלע יחדיו, ידעתי שאני ארגיש את החום שבין
רגליה, עובר ישר דרך מכנסי הדקרון שלה, מכנסי הדקרון שלי
ויתפשט בי עד שאהיה זכאי לקבל גימלים. בכלל, בגריז אמרים שאפשר
לדעת אם הוא אוהב אותך"It's in his kiss", לא יודע אם ועד כמה
זה נכון לגבי בחורים, אבל אם היא אוהבת אותך - פשוט תנסה לחוש
חום יוצא דופן בין הרגליים שלה - שלך.

כך, פתאום הכתה בי ההכרה - כבר עשרה חודשים שאני סתם עושה ביד,
לפעמים מפנטז על נועה עם הרגליים שלא נגמרות, לפעמם זו סיוון
שעליה אני חושב, לפעמים זו סתם מישהי שראיתי ברחוב או
בטלוויזיה. אבל הדבר שאתמול הבנתי הוא שיותר מהכל, אני מתגעגע
להרגשה החמה הזו, של החום של שפתיה, של החום שבין רגליה. חום -
שאפשר לתת רק לאחד, שאפשר לקבל - רק מאחת. חום שבהתחלה עובר
בקונווקציה, שבשיא, אפשר להרגיש גם בהקרנה, ובהחלט - אין צורך
בדקרון באמצע.

למה בעצם נפרדנו? למה בכלל נפרדים. לא היה סיפור גדול, לא סאגה
אפית שצריך תרשים זרימה כדי להבין אותה, החום נעלם לו. יום אחד
היינו ביחד, והחום כאילו נעלם, כאילו לא היה מעולם. עוד נשארנו
ביחד אחר כך, אבל החום לא חזר אלינו.

אז מה היה לי מאז ועד היום? יצאתי לכמה פגישות, כאלו שלא עברו
את הפגישה השלישית, טוב, לא עברו את הפגישה השנייה. הן היו
בחורות נחמדות, באמת, וגם אני (נחמד, לא בחורה). אבל כשבסוף
הערב כשהיא נותנת נשיקה קטנה על הלחי כל שהרגשתי היו שפתיים
קרות, כמו אור ירח שעובר דרך עננים של גשם. אולי גם היא מיהרה
לירושלים.

וככה זה, שנה וקצת מאז שהתחלנו, דרך מכרה של שנינו, שבהתחלה
בכלל התחלתי איתה, בערב הסילבסטר היא התקשרה, רצתה לומר משהו,
כבר לא זוכר מה, וכבדרך אגב זרקה, היא - תבלה עם החבר שלה.
אולי היא מצאה את החום שלה שוב, ושיהיה לה רק טוב. אבל בסוף כל
יום, אני לבד, אני אחד.