פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: סיריוס/רמוס.
דירוג: PG-13
קרדיטים: השיר "בתוך" שייך ליעל טבת.

על נשמות שלי אתה שולט
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
או בלחישה אחת רפה
אם בתנועה שהיא מוצנעת
מילה שנאמרה בלי דעת
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם

השמש זרחה אחרי עוד ליל ירח מלא וסיריוס התייצב במרפאה כרגיל.
מדאם פומפרי נאנחה והניחה לו להיכנס. היא עצמה היתה בדרך
לארוחת הבוקר. היא התרתה בו לבל יעשה משהו פזיז, כמו לשכנע את
רמוס לצאת לשחק קווידיץ', ועזבה.
סיריוס התיישב על קצה המיטה של רמוס הישן והביט בו. הוא נראה
חיוור וחולני במיוחד וידו האחת היתה עטופה בתחבושות. סיריוס
ישב כך בערך חמש דקות עד שרמוס השמיע קולות של התעוררות, פקח
את עיניו, וחייך בתשישות לעבר הנער השני.
"הבאתי לך קצת אוכל אכיל." אמר סיריוס והושיט לרמוס שקית עם
כמה עוגות קטנות. "היא באמת מצפה שתהיה עבה יותר ממטאטא עם כל
מזון הבריאות הזה?"
רמוס, שבתור תלמיד שנה רביעית באמת נראה קצת כמו בן אחת עשרה,
גיחך. הוא תחב לפיו מאפין שלם ואז לקח שני והחביא את שאר השקית
מתחת לכרית.
"אתה יודע שאם מדאם פומפרי תתפוס אותך פעם-אני לא אראה אותך עד
שאני משתחרר כל חודש, וגם אהיה הרבה יותר רעב, כמובן."
סיריוס חייך, מרוצה מעצמו. הוא נהג לבקר אצל רמוס בכל יום
שלאחר ירח מלא, מוקדם בבוקר, בזמן שג'יימס ופיטר היו עדיין
שקועים עמוק בשינה. כשרמוס היה ער הם שוחחו על הדברים שקרו
בזמן שרמוס היה "בחופש"; על התעלול האחרון שג'יימס ניסה על
סנייפ ועל שיעורי הבית
שבאמת-לא-היו-בעיה-ואני-יכול-לעשות-לך-אותם-אם-תרצה-רמוס (רמוס
תמיד סרב בנימוס ואמר שזו ר-מ-אות ובאמת, סיריוס, לא יפה להדיח
אותי לדברים כאלו. אני עוד עלול להסכים ומה יהיה אז?). כשרמוס
לא היה ער, סיריוס נהג לגרור כיסא ליד מיטתו ולצפות בחברו
הישן, מסדר את שמיכתו באדיקות שהיתה עושה את מדאם פומפרי גאה.
כך זה התנהל כבר שנתיים וסיריוס היה מרוצה מאוד מהסידור. הוא
אהב להתבונן ברמוס, ישן או ער, וניצל את ההזדמנות לבהייה בכל
פעם - רק שניהם, בלי עיניים קונדסיות ומקניטות בנוסף.
רמוס, כמובן, לא היה מודע להרגלים המוזרים של חברו ופשוט נהנה
מתשומת הלב. ג'יימס ופיטר מעולם לא דיברו על אותן מספר שעות
בחודש בהן סיריוס רבץ במרפאה והרובץ, מצידו, לא עודד אותם
לכך.
באמצע השנה החמישית הביקורים התמעטו. סיבה אחת היתה העובדה
שסיריוס היה עייף אחרי לילות של שוטטות. סיבה שנייה היתה שרמוס
כבר לא נשאר זמן רב במרפאה כיוון שבמהלך הגיחות הליליות לא היה
לו זמן לנשוך את עצמו ולהיפגע. סיבה שלישית היתה הקטי קלובר.
הקטי, תלמידת שנה רביעית מרייבנקלו, היתה חכמה, בת למשפחת
קוסמים נחשבת, משעשעת במידה מסוימת, יפה באותו אורח בו היתה
משעשעת וסיריוס שנא אותה בכל נימי נפשו. רמוס החל לצאת איתה
בערך בדצמבר ועד מרץ היא גילתה את היותו אדם זאב. מאז היא
ביקרה אותו במרפאה כל חודש, יושבת בכסא הקבוע של סיריוס ומבדרת
את חברה המחלים. בתחילה ניסה סיריוס לבוא לשם גם הוא אבל
הביקורים נמאסו עליו יותר ויותר: צורת דיבורה של הקטי עיצבנה
אותו, האופן בו הסתכלה ברמוס עיצבן אותו, הדרך בה הסיטה את
שיערה הבהיר לאחור עיצבנה אותו והעובדה שרמוס דיבר איתה בדיוק
באותה צורה בה היה מדבר עם סיריוס חודשים קודם לכן עיצבנה אותו
יותר מכל. לכן הוא הקפיד להישאר במיטה עד מאוחר בימים שלאחר
ירח מלא ולהפגין כלפי הנערה את מיטב היחס שהעניקו הוריו
לבוצדמים.

בשנה השנייה, ביום בו הלך לראשונה לבקר את רמוס (הירח המלא
השני לאחר שגילו הקונדסאים על הבעיות המחזוריות של חברם) החליט
סיריוס שהוא עושה זאת כיוון שהוא מעריך את רמוס. הוא היה חכם,
מנומס, נדיב ובדרך כלל בנאדם נחמד. רמוס היה טוב, וסיריוס
העריך תכונה זו אצל אנשים אחרים כיוון שהחליט שהוא-סיריוס- לא
נאצל אותה.
בשנה החמישית בדרכו לביקור של אוקטובר החליט סיריוס שעושה זאת
כיוון שהוא אוהב את רמוס, אם כי הוא עוד לא החליט אם זה היה
בדרך של גימלי וגלדריאל או של סאם ופרודו(1). בכל מקרה, הוא
הרגיש הצד הפעיל בעניין.
חצי השנה שלאחר מכן הוכיחה לו שהוא צדק: הוא הצד הפעיל בעניין
ורמוס, ובכן, אהב אותו. בתור חבר. הבעייה היא שסיריוס התחיל
להשלים באיטיות עם העובדה שהוא קיווה ליותר. הוא רצה יותר.

אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה
אני גשרים לכל מיליך
כוכב נופל בלילותיך
בי יש נתיב כל ישותך
אני טובע בדמותך

בחלוף הזמן ניסה סיריוס "להתגבר" על רמוס עם מה שהיה רוב
האוכלוסייה הנשית של הוגוורטס. זה לא ממש עבד. דמותו הצנומה של
חברו על עיניה החומות הרציניות וחיוכה העייף עדיין רדפה את
חלומותיו ואת רגעי ערותו.
בסוף השנה השישית רמוס והקטי נפרדו. סיריוס, בדומה לג'יימס
ופיטר, ניסה לנחם בידידותיות את רמוס ולעודד אותו שהוא לא פגע
בנערה לצמיתות ושכשזה לא הולך אין הרבה מה לעשות. הקטי באמת
היתה מבינה וסימפטית. היא טרחה להבטיח לרמוס שלא תסגיר את סודו
לאיש ושישארו ידידים - ידידות שהתנדפה לאיטה בנבכי השנה
השביעית.
בכלל, לדעתו של סיריוס, השנה השביעית היתה הטובה ביותר והגרועה
ביותר: מצד אחד רמוס הפגין כזו רתיעה ממערכות יחסים עד שסיריוס
קיווה שאולי בכל זאת יש לו סיכוי. מצד שני, הוא איבד את
ג'יימס. אחרי מאבק של שנים הוא סוף כל סוף החל לצאת עם לילי
אוונס שהיתה באמת מאוד נחמדה וסיריוס, למרות הכל, חיבב אותה,
אם היא היתה כל נערה אחרת...- אבל היא לקחה את ג'יימס. היא
עשתה ממנו בבואה של מה שהיה פעם: הוא כבר לא היה תמיד מוכן
לצחוק ומתיחות ("נו, סיריוס, אתה כבר לא בן שתים עשרה"), הוא
תמיד היה עסוק ופגישות המדריכים-הראשיים שלו עם לילי התארכו
מעל ומעבר. הוא אפילו התחיל- סיריוס רצה לזרוק עליו היפוגריף-
לפקפק ביתרונות היציאה עם רמוס בלילות ירח מלא. רק לאחר
שסיריוס תפס אותו יום אחד לבד במדשאות והכניס בו קצת הגיון
(וגם כמה אגרופים) ג'יימס הסכים איתו לבסוף.
למרות זאת, בסוף השנה השביעית היתה לסיריוס ההרגשה שהכל הולך
להסתדר על הצד הטוב ביותר: פיטר ורמוס תכננו לשכור קוטג' קטן,
קרוב לדירה שבה התכוון סיריוס לגור; ג'יימס והוא נרשמו ללימודי
הילאות והעונש שקיבלו על "מתיחת הסיום"-הטבעת כל משרדי המורים
בבובות פרווה-לא היה כבד מדי. בלילה האחרון ללימודים התגנבו
ארבעתם לצריף המצווח כשהם נושאים וויסקי-אש ובירה בכמות שתשכר
את הדיונון הענק.
לאחר שלוש שעות ג'יימס, שנראה פיכח באופן מפתיע, ציין משהו
בעניין לילי תוך שהוא מפשפש בכיסו ונראה לחוץ. גם פיטר פרש
כשהוא משפשף את יד שמאל שלו בצורה מוזרה ונראה לחוץ גם הוא.
"ובכן, ידידי, כנראה שזה רק אתה ואני עכשיו." אמר סיריוס
וגיהק. הוא אפילו לא התקרב לשכרות אבל נהנה מהעמדת הפנים.
לעומת זאת, רמוס - ספוג ברגשות אשמה על המעשה הפוחז ובאדי
אלכוהול בעקבות המעשה הפוחז -  נראה שיכור כמו פודינג של חג
המולד.
הוא פלט גיהוק חזק יותר משל סיריוס ואז נשען על הקיר.
"ו, אמ, אם אנחנו פה..." החל סיריוס, קצב ליבו מאיץ בהתמדה. זו
היתה ההזדמנות המושלמת. "פשוט כבר רציתי להגיד לך-" רמוס החל
לשיר את "Moonlight shadow",
"-להגיד לך, כבר כמה זמן, שאני-", הוא המשיך לפזמון. סיריוס
נאנח, פלט גיחוך קצר והצטרף למזמור.
הם נידנדו את עצמם למגורים בשעה מאוחרת מאוד בלילה, דחוסים תחת
גלימת ההיעלמות. האוויר הריח מסוף נרגש ובנוסף לכך שניהם שתו
גם בשביל ג'יימס, פיטר ועוד חצי ממגדל גריפינדור. כשקרסו שניהם
על הספה בחדר המועדון (רמוס קודם, מושך אחריו את סיריוס שהיה
עדיין עטוף בגלימה) צחקו שניהם בקול רם.
"מחר- אר-היום, ובכן, זהו." ציין רמוס, שהעניין ככל הנראה
שיעשע אותו עד אין קץ.
"כן," השיב סיריוס, שלפתע לא היה משועשע כלל. העובדה שהוא לא
יראה את רמוס כל יום החלה לחלחל לדעתו האלכוהולית ולאכל
באיטיות את ענן הצמר-גפן-מתוק שהיה שם קודם. רמוס לא יהיה שם
כל בוקר; הוא לא יעזור לו להעיר את ג'יימס; לא יתנגד נמרצות
כשסיריוס יעמיס לו ערימת תפוחי אדמה על הצלחת ויכריח אותו
לאכול; הוא לא יצחק איתם על מבחנים יותר (כי כבר אין כאלו) ולא
יקח איתו חלק בלימודי ההילאות (2); הוא לא יאחל לו חלומות
טובים כל לילה. פחדו הגדול של סיריוס היה שרמוס יהפוך לסתם
פרצוף בים של אנשים. הוא לא יתן לזה לקרות.
כמובן, סיריוס חשב, השנים עם רמוס תרמו לו חלק ממה שהוא עכשיו,
והזכרונות לעולם לא יעלמו אבל-
נחרה עדינה משמאלו בישרה לו שרמוס נרדם. סיריוס הביט בו לרגע,
צחק לעצמו במרירות ולאחר מכן, מהסס לשנייה, העביר יד בשיער
הבהיר שכיסה את מצחו של רמוס ועלה למגורים לשנת הלילה האחרונה
במגורי גריפינדור.  

על אכזבות מהן כוחי ניטל
וחלומות שלי קשים, אבל
כשתדרים עצמו מאוד
אותך פיללתי לי בסוד

מסיבת ליל כל הקדושים בלונדון המוגלגית לא היתה מוצלחת במיוחד:
סיריוס ישב על ספה עם חמש בנות שכולן היו ברמה זו או אחרת של
רצון לרוץ לשירותים. אחת מהן היתה מחופשת למכשפה, לעזאזל. הוא
התפכח, התנצל ויצא לאוויר הלילה הלונדוני. אור הירח המתמלא
הזכיר לו את רמוס וצביטת אשמה מהדהדת הכתה בו כשהבין שלא דיברו
כבר יותר מחודש. המראה שבכיסו החלה להשמיע את דנדונה המוזר
בדיוק כשעיניו החומות של רמוס נעצו בו מבט מנטלי מלא תוכחה.
הוא העמיק להיכנס אל הסמטה בה עמד ושלף את המראה מכיס הז'קט
שלו.
"מה קורה, ג'יימס?" הוא שאל בחיוך. חיוכו גווע כשראה את פניו
החיוורות, מלאת הפחד של חברו.
"סיריוס, זה הוא. הוא יודע!"
"תחזיקו מעמד, אני מגיע!" קרא סיריוס בתגובה כשהוא מכניס את
המראה לכיסו ורץ אל עבר האופנוע שחנה בקצה הסמטה. שיחה של חצי
דקה הפכה אותו מצעיר זחוח במקצת לגבר רדוף ומבוהל. הוא התניע
וריחף משם...
כשהגיע, כבר היה מאוחר מדי.

התא באזקבאן לא היה גרוע כמו שחשב - הוא היה גרוע בהרבה. אל
הרצון להרוג את פיטר התלוו אוקיינוס של רגשות אשמה ואוורסט של
חרטה. הוא היה יכול לשכנע את ג'יימס לעבור לארצות הברית; הוא
היה יכול להפיל את פיטר מצוק כשהיו בני שתים עשרה; הוא היה
יכול להגיד לרמוס שהוא אוהב אותו; הוא היה יכול לשנות את
המצב...
סיריוס התהפך על הדרגש שלו. מעל לרחשי הים הוא יכול לשמוע את
הסוהרסנים יונקים כל שמץ של שמחה מהחלאות בתאים שלידו. הגיע
להם, הוא חשב. סוהרסן אחד עבר ממש ליד תאו. סיריוס חזר לאותו
ערב בו הוא ניסה לשכנע את האגריד לתת לו את הארי. אני הסנדק
שלו, אני אטפל בו. הזיכרון השתנה לאולם הגדול בהוגוורטס- מכתב
מאימו המודיע לו שמשפחת בלק לא רוצה שום קשר איתו בשום מקרה.
ג'יימס נופל מהמטאטא באמצע משחק, אחרי מכה נוראית ממרביצן.
ארבעת הקונדסאים עוזבים את מגורי גריפינדור לעד...
הסוהרסן התרחק והסיוטים נעלמו. הוא ניסה לחשוב על דבר-מה אחר,
אבל לא הצליח. זיכרון של רמוס בן השתים-עשרה פצוע ניבט אליו
ממיטת בית חולים דמיונית. הוא עצם את עיניו שנית ושקע בשינה
טרופה.

בהתמדה איטית, לקחו ממנו הסוהרסנים כל זיכרון של ג'יימס או
רמוס. בתחילה את הטובים: הזכייה בגביע הקווידיץ', החתונה של
ג'יימס. לאחר מכן את הרעים, בהם לקחו שני חבריו חלק ועצם היותם
איתו שימחה אותו. בחלוף שתים עשרה שנה הוא זכר שהיו לו חברים
וזכר את שמותיהם ואת הקרבה שחש אליהם אך בנוכחותם המערפלת של
הסוהרסנים הוא שכח איך נראו או מה גרם להם לצחוק. הוא איבד כל
תחושה של זמן ומקום. לפעמים היה אדם ולפעמים כלב. הוא ניסה
לפתור תשבצים וחידות הגיון והחליט להישאר שפוי כדי שברגע שיראה
את פיטר- זכרון מתועב וכואב אותו התירו לו הסוהרסנים לשמור-
הוא ינקום את מותם של ג'יימס, לילי, שנים עשר מוגלגים חפים
מפשע ואת סיריוס בלק שהיה פעם.
ואז הוא קיבל את העיתון...  
   
היו שריפות בי ויותר
הפכתי מישהו אחר
אני חומק בשתיקה...

סיריוס בלק שיצא מאזקבאן בעור שיניו היה שונה מאוד מסיריוס בלק
שנכנס אליו, אך הדים של הנער הישן עוד ניכרו בו. סיריוס בלק
שנכנס לאזקבאן נהג לברוח מרגשותיו ומהדברים שאילצו אותו להתעמת
איתם. סיריוס בלק המבוגר-בשתים-עשרה שנים רק חיפש אחר העימות
הזה, והיה מוכן לעשות הכל בשביל לקבל אותו.
סיריוס בלק שנכנס לאזקבאן היה חי ומת בשביל החברים שלו.
לסיריוס בלק שברח מהכלא לא היו חברים.
סיריוס תלמיד בית הספר, סיריוס הכלוא וסיריוס
הנמלט-שלושתם-עדיין היו עושים הכל בשביל להיות עם רמוס בכל רגע
נתון.

המעבר לגרימולד פלייס, המפקדות הטריות של מסדר עוף החול,
הזכירו לסיריוס את כל מה שרצה לשכוח: זכרונות של צעקות וכאב
ורגשות אשמה.
נוכחותם הקבועה של הארי ורמוס הזכירה לו כל מה שרצה לנצור,
ונלקח ממנו באזקבאן: רמוס קורא את העיתון בארוחת בוקר; הארי
נאבק בגלימות סוררות וצלחות נושכות ממש כמו ג'יימס שזה עתה
ננקם בידי סנייפ; חגיגות חג המולד בבית מלא באנשים ואפילו ימי
ההשתנות של רמוס (שעברו בנעימים בעליית הגג בה רמוס הזאב היה
ישן וסיריוס היה יושב ליד ההיפוגריף ומנהל שיחה ערה וחד-צדדית
עם שניהם) הזכירו לו ימים טובים יותר.
אבל אז החלה האש לבעור בו שוב. התשוקה לעשות משהו. הוא גילה
פחדים שלא היו בו קודם: מחללים צרים ומלילות ללא ירח. הוא
הרגיש איך הוא הופך קופצני ועצבני. קירות הבית העתיק סגרו עליו
באיטיות, והרחוב הלונדוני המוזנח לא היה שונה בהרבה מהאוקיינוס
האינסופי שנשקף מבעד לסורגים.

רמוס וסיריוס ישבו במטבח של מספר 12 באותו אחר צהריים. הם שתו
בירצפת ודיברו על כך שהחופש הגדול מתקרב ובוודאי יהיה צורך
להכין מקום לילדי משפחת וויזלי והאחרים. המחשבה על חברת הרבה
אנשים בבת אחת עודדה את סיריוס עד אין קץ.
"גם הארי יבוא, נכון? שאל סיריוס בהתרגשות.
"אני מניח," ענה חברו בחיוך דק, "אחרי השהות אצל ה..." רמוס
נמנע בעקביות מלקלל. "האלו."
הוא שב לבירצפת שלו.
בעוד מספר דקות ידפוק בבהילות סנייפ מריר-מאוד וחיוור למראה
בדלת. הוא ידווח לקינגסלי שאקלבולט כי הארי, שני וויזלים,
הרמיוני, נוויל ולונה נכנסו ליער ועוד לא יצאו משם-כנראה במטרה
לחלץ את סיריוס שהו, כן, עדיין יושב בכיכר גרימולד.
שני הגברים שישבו במטבח לא ידעו שזו הפעם האחרונה בה יוכלו
לדבר אחד עם השני. אם רמוס היה יודע הוא בוודאי לא היה מסוגל
לומר דבר. אם סיריוס היה יודע-הוא היה אומר הכל. הוא היה מבטיח
לרמוס שהמלחמה תסתיים והארי יגדל ויהיה מאושר, בסופו של דבר.
הוא היה אומר לרמוס כמה הוא חשוב לו; היה מספר לו בדיחה טיפשית
כלשהי כדי לשמוע אותו צוחק בעייפות ואומר "סיריוס," בדרך
המוכרת, האהובה, בה אמר זאת בארבעים השנים האחרונות.
אך כשהגיע סנייפ, והשלווה הזמנית נופצה לרסיסים, לא נאמר דבר.
רמוס, טונקס, מודי ושאקלבולט יצאו בריצה אל משרד הקסמים
וסיריוס, קדחת העשייה פועמת בו, עקב גם הוא.

סיריוס בלק, רך-כף, נהרג באותו הלילה בדיוק בדרך בה רצה: בקרב,
כשהוא מגן על היקרים לו, כמו ג'יימס לפניו. הוא מת בחטף בלי
שזכה להחליף מילים עם הארי; חיוך אחרון עם רמוס. לא היה לו זמן
לחשוב על כל הדברים שהחמיץ ועל כל החרטות שנשא. גם אם היה
לו-הוא היה חושב רק על דבר אחד שלא נאמר עדיין. הוא היה צוחק
אז במרירות, שונא את עצמו על פחדנותו. הוילון ליטף בעדינות את
גבו וכתפיו בעוד החושך עטף את עולמו...

רמוס ישן בכיכר גרימולד באותו בלילה. המפקדות היו ריקות- חברי
המסדר היו צריכים לטפל בכל אותם עניינים שהקרב במחלקת המסתורין
עורר- והוא הושאר לבד באבלו כאשר תמונות החתונה של ג'יימס
ולילי מארחות לו לחברה. כשנרדם לבסוף, שעות אחר כך, חלם על
מעשים שלא נעשו ומילים שלא נאמרו. דברים שחשב ששכח מזמן.
קרני בוקר מאוחרות העירו אותו. גופו כאב בעשרות מקומות שונים
ועיניו מיאנו להיפקח. הוא ציפה שתיזרק עליו כרית וסיריוס בן
הארבע עשרה יביט בו בשעשוע ויגניב לו עוגיות מהאולם הגדול.
בועת הזיכרון התפוצצה באחת וטיפות הסבון בה צרבו את עיניו.
פניהם של סיריוס וג'יימס ניבטו אליו מלילות בחדר המועדון,
מנשפים, מאסיפות המסדר, ממשחקי קווידיץ', מסלון בית קטן במכתש
גודריק ומלילות חשוכים שניסה לשכוח. כעת גם לילות חשוכים יהיו
לו זיכרון יקר.
רמוס נאנח, לוקח מלוא-הריאות מאוויר הבית הטחוב. הוא רצה
להסתגר בחדר לזמן-מה, לתת לעבר לעטוף אותו. אך עיתות מלחמה לא
הרשו אבל: היו דברים שדרשו טיפול-חדרים לסדר ומכתבים לשלוח.
היו אנשים אחרים שתלו בו את תקוותיהם ורצונותיהם. היו חללים
שדרשו מילוי. הוא קם מהמיטה רק כדי למצוא את עצמו מביט בתמונה
ישנה במסגרת מהווה: ארבעת הקונדסאים בשנה השישית, מחייכים
ומנופפים למצלמה. הוא זכר את היום בהוגסמיד בו צילמו את
התמונה: זמנים אחרים בהם ארבעה נערים חסרי דאגות מילאו את
מסדרונות הוגוורטס בצפרדעים וצחוק. סיריוס וג'יימס, ואפילו
פיטר, בטרם הפך למפלצת, היו תמיד איתו. פניהם חרוטות על לוח
ליבו כל עוד הוא חי.

...אתה הייה לי מצבה


(1)במסגרת המרד שלו במשפחתו קרא סיריוס את כל ספרי המוגלגים
שהיו אופנתיים באותה תקופה ובמיוחד את "ספרי הפנטזיה המגוחכים
האלו שמציגים בדיוק כמה המוגלגים יודעים על הקוסמים ואת צרות
האופקים המטופשת שלהם".
(2)אנשי זאב לא התקבלו לעבודה במשרד הקסמים אלא במקרים נדירים
מאוד. רמוס לא היה מקרה נדיר.