את החיים של מנשה אפשר לחלק לשני חלקים עיקריים. לפני ואחרי.
לפני היה אפשר לומר על מנשה שהוא בנאדם נורמלי לחלוטין, רגיל,
סתם עוד אחד. עכשיו הוא כבר טיפש כזה לא חושב כמו שצריך וגם
העיניים שלו אדומות כל הזמן. אין לי מושג איך מגיעים למצב כזה
אבל הנה מנשה הגיע אליו. יכול להיות שזה בגלל הסמים? אולי.. מי
יודע מה הולך לו בראש עכשיו.
הלכתי לבקר אותו. הוא היה נראה כזה מסכן וחסר אונים. יושב
במיטה שלו ומזיל ריר על המכנסים ומסתכל קדימה כל הזמן במבט
מזוגג כזה כאילו הוא רק יושב ומחכה למישהו שצריך להגיע כל רגע.
פחדתי בהתחלה להכנס כי אמרתי לעצמי אלוהים ישמור תראה איך הוא
נראה אבל פשוט נכנסתי בסוף. אם הייתי יודע מראש מה יקרה אם אני
אכנס לא הייתי נכנס מהתלחלה. אבל נכנסתי. אמרתי לו שלום ומה
שלומך אבל הוא אפילו לא הסתכל אלי. אז סידרתי לו קצת את החדר
ואירגנתי טיפה את המקום כדי שיראה אנושי לפחות. פתחתי את החלון
שיכנס קצת אוויר לחדר ואולי אפילו קצת אור. אבל מנשה בכלל לא
נראה כאילו הוא יודע שיש איתו מישהו בחדר. הסתכלתי מסביב
ופתאום קלטתי שיש מסביבו המון מזרקים ובקבוקונים קטנים כאלה על
הרצפה.  ניסיתי שוב לדבר איתו ושאלתי אותו מה כל הדברים האלה
עושים פה אבל הוא בכלל לא נראה כאילו הוא מקשיב. אז התקרבתי
אליו לאט לאט תוך כדי שאני מסתל עליו כל הזמן. הייתי בלחץ
מטורף. הלב שלי דפק כמו משוגע אבל לא הפסקתי להתקרב. הוא נשם
לאט כזה עם רווחים של אולי 5 שניות בין נשימה לנשימה. התקרבתי
עוד ואני כבר מזיע במצח ובידיים. קראתי לו שוב. מנשה? מנשה?
הוא לא ענה כצפוי אבל שמתי לב שהוא מתחיל לסובב את הראש לאט
לאט לכיוון שלי. הלחץ היה מטורף. הוא סובב את הראש כמו הילדה
הזאת ממגרש השדים והייתי בטוח שהוא הולך להשלים סיבוב אבל האמת
היא שהוא בקושי עשה רבע סיבוב. הוא הסתכל עלי באלכסון כזה עם
העיניים המזוגגות והריר המגעיל הזה שיוצא לו מהזווית של הפה.
מנשה? ואז פתאום הוא התחיל לרעוד. לאט בהתחלה בקצב כמעט בלתי
מורגש אבל אז הוא רעד ורטט מהר יותר ומהר יותר. סיננתטי לעצמי
כוס אמאק מה הולך פה? הוא רעד ורעד ופתאום שמתי לב שהוא מנסה
לעמוד על הרגלים. ישר לקחתי צעד אחורה. פחדתי כמו שלא פחדתי
הרבה זמן. הרצתי לי סרטים בראש על איך שהוא הולך לאכול אותי
כמו הזומבים האלה בסרטי האימה הישנים האלה. והוא רעד ורעד. לא
היה נראה כאילו הוא שם לב שהוא רועד בכלל אבל תאמינו לי הוא
רעד בטירוף. ואז הוא הצליח לעמוד על הרגלים שלו והוא לאט לאט
הרים את המבט שלו אלי.  מה קרה מנשה? הוא לא ענה לי. רק הסתכל
במבט הקריפי שלו. מנשה שאלתי שוב? מה הולך איתך? הוא פתח את
הפה לאט לאט אבל לא יצא לו קול. מנ.. ואז הוא נפל. וזה לא היה
לאט בכלל. שניה אחת הוא עומד מולי עם פה פתוח ועיניים מפחידות
ושניה אחר כל הוא על הריצפה כאילו מישהו דחף אותו בשיא הכח
אחורה. נבהלתי כל כך שלא יכולתי לזוז. ישר רצתי אליו וראיתי
שהוא מתחיל להיותכחול יותר ויותר.הוא השתעל והשתנק לי מול
העיניים אבל לא יכולתי להגיב. הידיים שלי רעדו והייתי בלחץ
מטורף. בסוף התעשתתי וחייגתי 100. הערסית החביבה בטלפון הבטיחה
שניידת תגיע תוך 3 דקות. לקח להם 4 וחצי אבל מי סופר. החברים
בחליפות הכחולות הגיעו, שאלו שאלות קצת  ולקחו אותי לחקירה. שם
שאלו אותי הרבה שאלות. ממתי הייתי שם ולמה הייתי שם בכלל ולמה
בשם אלוהים הזרקתי לו כל כך הרבה זריקות. לך תסביר להם שזה לא
אתה. אבל קצת קשה לשכנע אותם כשטביעות האצבעות שלך נמצאו על
המזרקים ועל הבקבוקונים. מנשה הבן זונה חשבתי לעצמי. לא מספיק
גנבת לי תחומר אלא עכשיו אני נדפק בגללך.ניסיתי להסביר אבל
מבחינת ידידי הכחלחלים התרחיש היה ברור. אני הגעתי לדירה הממתי
את מנשה במכה על הראש והזרקתי לו 5 מנות של הרואין. הדבר היחיד
שלא הסתדר להם היה למה הייתי מספיק מטומטם כדי להזמין משטרה
ולחכות במקום אבל מה אכפת להם? מבחינתם הפסיכופת גילה סימני
חרטה.
וזהו. מאז אני פה כבר שנה וקצת עם חיים בתא הקטן שלנו. דווקא
לא כל כך קשה פה. ברגע שלחברה נמאס ממך פה הם עוזבים אותך ואת
התחת שלך בשקט. אז אני מנסה להעביר את השלוש שנים שנשארו לי
ברגוע. אולי אני אפילו אקבל חנינה. טוב נו לא צריך לפתח
אשליות. הבעיה היחידה שלי היא שעכשיו גם חיים מתענג על ההרואין
המשובח שאפשר להשיג בכלא. רק שלא יקרה לו משהו גם. לא שאכפת לי
מחיימקה. הבן זונה הרחיב לי את הקוטר של פי הטבעת בכמה
מילימטרים אבל אני מפחד שהחארות הכחולות יחשבו שזה אני שוב.
הבני זונות האלה. אבל נקווה שהשנים הבאות פה יעברו בטוב. טוב
אז ניפגש בחוץ עוד כמה שנים. חיים תגיד שלום לכולם. חיים?
חיים? שיט. חיים? כוס אמאק... טוב אני חייב לעוף מפה..