ראיתי אותך בשנה שעברה.
לא באת לבר מצווה של דקל כי קיבלת שבץ.
ראיתי אותך עוד במיטבך,
לא ידעתי שזו יכולה להיות הפעם האחרונה.
שמעתי אותו בשיחה לפני חודשיים, הוא היה האדם הכי בריא ונקי
בעולם,
עכשיו, יש לו סרטן והוא גוסס עם המשפחה.
הדס המסכנה, אמא כבר מתה מסרטן, ועכשיו אבא.
ראיתי אותו בפעם האחרונה בתנועת הנוער, כשרציתי לבחור בו
למועצת תיכוניסטים. בפעילות הבאה הוא כבר טבע ופתאום כולם היו
בכוננות אבל.
אני רוצה לנצל את כל הזמן שנותר לי איתך,
רוצה להראות לסבא המגמגם שלי שהוא מפסיד אותי,
רוצה להראות לסבא הרחוק שאכפת לי שהוא לא יכול ממש ללכת,
רוצה לעבור את כל הפחד הזה, שאני אמות לפני שמישהו אחר ינטוש
אותי.
עוד פוביה לאוסף.
אני מפחדת שכולם פתאום ילכו, שיפול עלינו גל ענק כמו שקרה להם
בהודו.
עם כל הפחד אני גם מצפה לכך.
אני רוצה לדעת שאפשר להתחיל הכל מחדש, אני רוצה להרגיש שהכל
בסדר, לחוש ביטחון ואחריות אבל אני יודעת שאם אחשוב על זה יותר
מדי אכנס לפאניקה.
אז אני חושבת.
ראיתי אותך עוד שעשית לי פרצופים מצחיקים,
עכשיו אפילו לחייך אתה לא יכול.
אני לא יודעת מאיפה כל זה הגיע ולמה זה קורה דווקא לי ולך.
רק לראות אותך פעם אחרונה...
|