כל יום הוא מגיח אל תוך חיי,
עולה במעלה ורידי הריקים,
חותר בי במרץ, מכרסם בעורקיי,
ממלא לרגע שברירי את הריק.
מושא פניי ידוע לכל,
היותי נאהבת, אוהבת, סובלת,
והוא בליבי כמו נוגע בכל,
רואה את פניי ומבין, כואבת.
גם כי אראהו בהולכי בשדה,
לא אפחד ולא ארא,
מתוכי מציץ, ואוחז בחזקה,
אשמע לקולו ואראה המראה.
ואם יאמר מה בפי?,
אשיב, תודה ובקשה.
ואם יאמר מה תבקשי?,
אשיב, רק אותך.
לא הירח, לא הכוכבים,
נפלאות הארץ, מקומות רחוקים,
לא שמיים ולא ארץ,
ימים כחולים ולילות עירניים,
אבקש כי תמשיך להגיח כל יום אל חיי,
עד שאומר נואש, ודי. |