ידיה של דורית רעדו כשניסתה לפתוח את הדלת. הצעדים האחידים
מאחוריה נעשו רמים יותר ויותר. בקושי רב, הצליחה להכניס את
המפתח למנעול, אנחת רווחה בורחת מפיה כששמעה את ה"קליק" הבלתי
נמנע. היא נכנסה פנימה מהר ככל שיכלה, מטילה את השקית שנשאה על
הרצפה.
היא נעלה את הדלת והגיפה את כל החלונות לפני שהתירה לעצמה
ליפול לרצפה בתשישות.
הצעדים התגברו, נעצרו למספר שניות ואז המשיכו, נחלשים ככל
שהתקדמו. דורית חיכתה מספר דקות לפני שהדליקה את האור. ידיה
רועדות עדיין, היא הכינה לעצמה כוס תה מהקופסה שנשאה בשקית,
נהנית מהרוגע לדקות מספר לפני שקמה לסדר את שאר המצרכים.
היא הצליחה לפתוח את הדלת האלקטרונית של המכולת לידה סוף סוף.
עכשיו, חוץ ממלאי אוכל נורמלי, תהיה לה הספקת חשמל סדירה. תודה
לאל שהיא נזהרה וקנתה מצבר שנטען מבטריות ולא להיפך.
המחשבה האחרונה העלתה חיוך על פניה. העובדה שאתה פרנואיד לא
אומרת שהם לא באמת רודפים אחריך.
הפרנואידיות הזאת הייתה הדבר היחיד שהשאיר אותה בחיים עד
עכשיו, כנראה. המצבר שאפשר לה להפעיל את כל מכשירי החשמל
בביתה, אפילו את המקרר, על בטריות. הידע הבסיסי שלה בתפירה,
נגרות, ייצור נשק, ייצור תרופות, כל דבר שיוכל לשמש במקרה
שהציוויליזציה תיפול. וכמו שדורית ידעה שייקרה מאז שהייתה בת
עשר, הציוויליזציה אכן קרסה.
לפעמים היא חשה חמלה על כל האחרים, עם הידע הלוקה בחסר שלהם,
עם התלות שהייתה להם בנוחות המודרנית. היא ראתה אנשים, או
לפחות יצורים שהיו אנשים פעם, צועדים ברחובות במבנים אחידים.
ללא הבעה, ללא הבדל. בגדיהם היו קרועים, תלויים מהגופים
הדקיקים. בלי משקל עודף: הגופים אכלו כאחד, או לא אכלו. לעיתים
קרובות יותר לא אכלו. גופים יחידים, עצמותיהם בולטות כל כך
שהעור כמעט נקרע מעליהן, התמוטטו מתחת לרגלי ההמון הצועד. לא
הייתה בכך חשיבות: בכל אחד מההמונים היו אלפי אנשים. אלפי
זוגות רגליים רומסות את הגוף הרצוץ.
כאשר כל המצרכים סודרו באופן משביע רצון, דורית הוציאה מתוך
השקית את הפריט היקר ביותר שמצאה. היא ישבה לצד אריזות הניילון
הנצמד שמצאה, עוטפת אותו בזהירות סביב הדפים הלבנים. זה היה
במצב טוב: הדפים היו חזקים, הדפוס היה ברור. עם קצת מאמץ, זה
ישאר כך.
היא סיימה שלושים וחמישה עמודים לפני שהייתה עייפה מכדי
להמשיך. בארשת של יראת כבוד, דורית הרימה את הספר בזהירות
ומיקמה אותו על הכוננית הנאה שבסלון.

קרני השמש חדרו אל עיניה העצומות של דורית, קוטעות חלום מעורפל
באמצעו. היא המשיכה לנמנם למשך מספר דקות לפני שנכנעה ויצאה
מהמיטה. השמש האירה בחוזקה, אבל לא היה חם. דורית שמחה: מזג
אוויר כזה רימז על הוצאת חשמל מינימלית, ללא צורך בתאורה או
באוורור.
היא התיישבה בסלון והמשיכה לניילן את הספר.
לאחר מספר שעות, קולן של רגליים צועדות הכה שוב ברחוב. דורית
רצה לממ"ד, משאירה את החלון פתוח מעט כדי שתוכל לראות מה
קורה.
בערך חמישה המונים החשיבו את השטח הזה כטריטוריה שלהם. זה שצעד
ברחוב עכשיו היה מאורגן כחץ, מתרחב בהדרגה עד לעובי של שמונה
אנשים בשורה וממשיך בעובי אחיד. דורית זיהתה את ההמון הזה:
האיש שעמד בראש החץ היה כבן עשרים, גבוה, ולמרות סמנים של תת
תזונה קלה, היה קל לראות את השרירים שעוד לא התנוונו. מנהיג
חזק, היא חשבה, משועשעת.
כאילו חש במוחה, ההמון פנה לעבר דירתה. דורית התחילה לרעוד
שוב. "רק שלא ירגישו אותי", חשבה בדחיפות, "רק שלא ירגישו
אותי".
ההמון נעצר, ולאחר עמידה מתוחה של מספר דקות התכרבל סביב משהו
במרכז הכביש. דורית פתחה את החלון מעט יותר.
במרכז ההמון נחו מספר שקיות, דומות לזו שדורית נשאה. מתוכן
נשפכו ירקות, פירות, בשר נא ושאר מצרכי מזון.
דורית הבינה לפתע. אלה היו השקיות שזרקה אתמול, כשההמון השני
רדף אחריה. הטור כרך את עצמו סביב המצרכים, מאות פיות חוטפים
מהר ככל שיכלו. הגופים שמאחור לא ניסו להידחק קדימה ולהאכיל את
עצמם.
לתדהמתה של דורית, האנשים זזו כך שנפערו בהמון חללים קטנים.
האנשים הקרובים למזון חפרו בערמות האוכל, חלק מהאוכל עף אל תוך
החללים שנפערו.
"הם מפתחים וורידים", דורית לחשה, המומה.

דורית לא טרחה לספור את הימים: כולם היו זהים בכל מקרה. היא לא
ידעה כמה זמן עבר לפני שאספקת האוכל בביתה נגמרה והיא נאלצה
ללכת לפשיטה שנייה.
המכולת הייתה במרחק של שלושה רחובות בלבד. דורית הודתה למזלה
על כך שהצליחה לפתוח את הדלתות - המקום היחיד שדלתותיו נשארו
פתוחות אחרי האסון היה סופר מרקט במרחק של כמה קילומטרים.
שימוש במכונית לא בא בחשבון, בגלל שההמונים למדו לזהות את
הצליל. בפעם היחידה שניסתה להשתמש במכונית, דורית ברחה רק
בקושי מההמון שדלק בעקבותיה. משונה, המהירות בה האנשים האלה
יכלו לרוץ.
למרבה המזל, הדלתות יכלו להיסגר חזרה - אחרת, ההמונים כבר היו
בוזזים את כל האוכל שנשאר. היא הקישה את הקוד החדש שהכניסה
ופסעה אל תוך המכולת.
היא אספה כמה אריזות של בטריות - תמיד טוב לאגור קצת. כמה
בקבוקים של מים מינרליים, המכונה לטיהור שפכים התחילה לעשות
רעשים מוזרים בימים האחרונים, והמים יצאו קצת צהובים. דורית
קיוותה שמדובר בחול שנכנס למנוע, אבל בהתחשב במקור של המים
האלה, עדיך להיזהר מאשר להצטער. דורית שקלה להפריד את מיכל
המים של המכונה מזה של המכשיר לסינון לחות מהאוויר, אבל החליטה
שאחרי ניקוי הגון הכל יהיה בסדר.
כמובן, אוכל - היא העדיפה מנות מוכנות מיובשות, כאלה שתהליך
ההכנה שלהן כלל עשר דקות במים רותחים. הן היו קלות לנשיאה
ומשכו המונים פחות. עוד כמה שקיות של מזון אמיתי, מתחיל
להתקלקל, למקרה שההמונים יתקיפו - היא תצטרך משהו להסיח את
דעתם.
דורית העיפה מבט אחרון בחנות, אספה דבר או שניים שנראו
שימושיים ויצאה.
היא לא עברה יותר ממספר צעדים לפני ששמעה את הקול המוכר מדי של
רגליים מכות בקרקע בתיזמון מושלם.
דורית קיללה את השמיעה הגרועה שלה: היא לא יכלה להבין מאיזה
כיוון בא הקול.
היא השליכה את שקיות המזון ורצה. הצעדים התקרבו אליה יותר
ויותר, נעים בקצב קבוע. היא הגיעה עד לסוף הרחוב, מתנשמת, לפני
שראתה אותם. הם היו מלפניה כל הזמן.
דורית עמדה משותקת למספר דקות לפני שהסתובבה ורצה לכיוון
ההפוך, זעה מטפטפת לתוך עיניה, מערפלת את ראייתה, שומעת רק את
פעימות ליבה. לפתע, היא נתקלה במשהו. היא פתחה את עיניה.
טור אינסופי כמעט, עוביו כחמישה בני אדם, עמד מולה. או יותר
נכון, הלך מולה.
האנשים המשיכו ללכת מסביבה עד שהקיפו אותה לגמרי. היא ניסתה
להיאבק, אבל הגופות לידה עמדו ללא תנועה, דוממים ויציבים כסלע.
היא שמעה מין זמזום בתוך ראשה, שהלך והתגבר.
האנשים היו קרובים אליה כל כך שהיא לא יכלה לנשום. היא לא יכלה
לזוז. פנים חסרי הבעה, חסרי נשמה. גופה הרגיש כבד להחריד וקל
כנוצה בעת ובעונה אחת. הזמזום כיזה את כל חושיה. עיניה הזדגגו,
והיא לא ראתה דבר.

לאחר רגע קט של אובדן הכרה, דורית יכלה להרגיש את עצמה חוזרת
למודעות. גופה ותחושותיו היו קטנים כל כך בתוך הגוף העצום הזה.
היא הייתה רק תא אחד. ההרגשה הכוללת של אלפי בני אדם כיסתה את
זו שלה, מאפסת אותה, מקטינה אותה..
"לא!" דורית רצתה לצעוק, אבל פיה לא ציית לה. היא אינה חלק
מהגוף הזה! היא לא תיאבד בתוך כל האנשים האלה, היא לא!
היא נאבקה נגד הזמזום בתוך ראשה, נגד רגשותיו של גוף ענקי, של
אלפי תאים-אנשים שהיו לאחד. כמו זמזום יתוש נגד אורגן חלילים,
היא לא שמעה את עצמה.
"אני לא מוכנה! אני לא!"
רעב.
"אני בן אדם עצמאי! אני לא חלק מהמון!"
דורית נבהלה מעוצמתו של הרעב הזה. זה לא היה משהו שניתן לתאר
במילים, מאחר ולהמון לא היו מילים כלל. זו הייתה תחושה טהורה.
לא בטן מקרקרת, אלא צורך גובר ובלתי ניתן להכחשה.
היא הייתה רעבה. גופה, היכן שהוא בתוך ההמון, היה שבע ומיתן את
הרעב מעט. אבל אלפי גופות זעקו ממחסור בתזונה.
רעב שלהם. רעב שלה. איזה הבדל היה?
במאמץ אדיר, היא פקחה את עיניה. אבל ראייתה לא הוגבלה לזוג
עיניים יחיד, אלא למאה, לאלף. היא ראתה את צידו השני של הרחוב,
זה שסביבו התעקל היצור. היא ראתה את כל האנשים שבהמון, מכל
זווית אפשרית.
היא צעדה צעד אחד, ואיתה זזו אלף רגליים. הרעש האחיד היכה
באוויר הדומם.
דורית עזבה את עיניו של הגוף שפעם היה שלה, עוברת לגופם של
אנשים בצידו השני של הרחוב. היא צעדה צעד אחד אחורה. גופו של
ההמון נקרע, אבל נפשו הייתה שלמה עדיין.
היא ניווטה את הגופים בזהירות, כל פעם עוברת לצד אחר, עד שגופה
החדש עמד בגוש יחיד, חסר צורה כאמבה.
הרעב שלהם עדיין לא שכח. בריכוז עצום, דורית נכנסה אל גוף
יחיד, למדה מחדש את השימוש בידיה. בידיים רועדות, מצייתות
בקושי, הקישה את קוד הכניסה על דלת המכולת. היא הצרה את גופה
כך שיוכל להיכנס בדלת והכניסה את כולו פנימה לפני שנתנה לרעב
להשתלט.

שובע. הגוף התקדם במהירות רגילה, אלפי רגליים מכות בקרקע
בתזמון מושלם. חום השמש על העור.
צעדים לא מתאימים. הגוף עצר, ומאות העיניים בחלקו החיצוני סקרו
את הדרך. אדם יחיד, צעדיו איטיים.
הגוף רץ אליו, בולע אותו בתוכו. מאבק קצר, ואז שלמות. עוד גוף
צייתן מילא חלל ריק ומתאים.
ואי שם בתוך הגוף העצום, בחזיתה של הנפש האדירה, דורית הייתה
מרוצה.