יושבת ברגליים משוכלות
אט אט הוא קרב,
צללית אהובה.
הגחליליות מאירות עבורו את השביל
והוא מפלס דרכו אלייך.
מאחוריו שובל של חיות היער.
עלים מכושפים נושרים על שיערו
והצמחים והשמיים הם לא כלום
מלבד תמונת רקע,
בשבילו.
הוא עוצר לידך,
אוחז בידך
והגחליליות ממשיכות להאיר עבורו את הדרך
הרחק ממך.
את מרפה ונכנסת אל תוך הביצה
והוא נותר עומד,
מביט בך מן העשב.
הוא מפריח נשיקה, והולך.
הדמעות מערפלות את עינייך
והיתושים מסביבך מרעיפים עלייך עקיצות.
רק הגחליליות
ממשיכות ללוותו בדרכו,
הן כבר מזמן ידעו -
נסיכים, לא אוהבים ביצות.